שגרה של שמחה

המדרש דורש את סמיכות פרשיית קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, שמופיעה בסוף פרשת נשא, למצוות העלאת הנרות, המופיעה בתחילת פרשת בהעלותך (רש"י במדבר ח, ב): לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים – חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ, שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.

ויש לשאול: מה הקשר בין קורבנות הנשיאים לבין המצווה הגדולה והמופלאה של העלאת הנרות?

נראה להסביר שהתורה רואה בחנוכת הנשיאים אירוע מכונן, חד פעמי, אדיר ומרגש – כפי שאפשר ללמוד בין היתר מהפסוקים הרבים שהקדישה לכך. לעומתו, העלאת הנרות היא עבודה יום-יומית, שגרתית.

על כך אומר הקב"ה לאהרון: "שלך גדולה משלהם". עם כל הכבוד לאלו שהם בבחינת "יש קונה עולמו בשעה אחת", ועם כל ההערכה לרגעי שיא גדולים, לרגעים של ניסיון קשה, לרגעים של מסירות נפש – יש חשיבות גדולה יותר בעבודה היום-יומית, השגרתית. להיות עובד ה' יום-יום, שעה-שעה, דקה-דקה, מתוך מאמץ ועמל – זה דבר הרבה יותר גדול!

שתי סיבות לדבר: האחת היא שהשגרה היא רובם הגדול של החיים. הקב"ה נותן לנו חיים ארוכים לפעול בהם, והדברים הגדולים יותר נבנים מעשייה יום-יומית. השנייה היא שאותם רגעים גדולים של מסירות נפש מגיעים מתוך הבניין הנפשי שנבנה יום-יום.