תשליך | הקשר בין מחילת עוונות למים
מאת הרב אברהם סילברשטיין שליט"א3.9.2026תפילהזמן קריאה · 6 דקות
#שו"ת על התפילה
טוען…
טוען תוכן…
תפילה"מִי אֵ-ל אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".
מנהג הגאונים הוא ללכת ביום הראשון של ראש השנה אל הנהר [1], או אל מקום קיבוץ מים אחר, ולומר את תפילת התשליך הפותחת בפסוקים האמורים וכוללת עוד כמה מזמורי תהלים. מנהג זה הובא ברמ"א (אורח חיים סימן תקפג סעיף ב), ופשט בכל קהילות ישראל. בספר מנהגים (לרבי יצחק טירנא) הוסיף, שמן הראוי לומר תפילה זו ליד מים שיש בהם דגים חיים. מעמד זה מבטא באופן סמלי את השלכת החטאים והעוונות אל המים. זכר למנהג זה מצאנו בכתובים (נחמיה ח א), "ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים". אירוע זה התרחש בראש השנה, ככתוב בהמשך המקראות (שם פסוק ב), "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין לשמוע, ביום אחד לחדש השביעי".
מנהג דומה הכורך את מחילת העוונות עם מים, מביא רש"י (שבת פא ב ד"ה האי) בשם תשובת הגאונים, וזו לשונו: עושים חותלות [סלים] מכפות תמרים, וממלאים אותן עפר וזבל בהמה. ועשרים ושנים או חמישה עשר יום לפני ראש השנה עושים כך כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורים לו פורפיסא, וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד את שלו, ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר [2].
שאלה
מה הקשר בין מחילת עוונות למים, ומדוע נקבע מקום תפילה זו דווקא ליד נהר או מקור מים אחר?
תשובות
א. כאמור, מעמד התשליך מסמל את השלכת העוונות. בהיצמד ללשון הכתוב "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", המקום הראוי להשלכת העוונות הם המים.
ב. הסמיכות לנהר מעוררת את זכותו של אברהם אבינו, שכמסופר במדרש (תנחומא פרשת וירא סימן כב) בלכתו לעקידה עמד השטן כנגדו למכשול בדמות נהר, והלך אברהם בתוך המים עד שהגיעו לצוארו, והתפלל "הושיעני אלוקים כי באו מים עד נפש" [3]. (מהרי"ל, הלכות ראש השנה סעיף ט) [4]. יש להביא אסמכתא להקשר זה מסמיכות הכתובים הנאמרים בתפילה זו, "ותשליך במצולות ים כל חטאותם, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".
ב. כמובא בתשובה הקודמת, גם יעקב אבינו נזכר בתפילה זו, ונסמך להשלכת העוונות למצולות הים. גם יעקב נושע על המים, וזכה שם לברכת שמים. במעבר נחל יבוק נאבק עם המלאך ויכל לו, ובאותו מעמד הוחלף שמו מיעקב לישראל, שם של שררה וגדולה. גם את הזכות הזאת אנו מעלים באמירת התפילה על המים.
ג. "אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתימשך מלכותם" (הוריות יב א) בראש השנה אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא על העולם כולו. כסמל לדבר אנו יוצאים אל מקור מים כדי לשאת לפניו תפילה.
ד. התופעה של היקוות המים באופן שלא ישטפו את היבשה, הינה מנוגדת לטבע המים והיא מנפלאות הבריאה. הדבר מעיד על בריאת ה' את עולמו בכוונת מכוון, כדי לתת בארץ מקום ישוב. ההליכה בראש השנה אל מקור מים מחזקת את הלבבות בהכרת גדלות הבורא יתברך, ומלכותו על כל העולם.
ה. הדגים שבנהר מזכירים לנו שאנו משולים לדגים, כמו שדגים נתפסים ברשת הדייגים, גם אנחנו נלכדים ברשת הדין כמותם. כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה דימוי זה אמור לעורר אותנו לתשובה (לבוש אורח חיים סימן תקצו). כבר אמר החכם מכל אדם, "כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה" (קהלת ט יב).
ו. לים או לנהר או לכל מקוה מים אחר, יש חומת יבשה התוחמת את גבולותיו. ללא חומה זו היו המים מתפשטים ללא קץ, ומכסים את פני כל הארץ. תופעה זו מזכירה לנו שגם עלינו להציב לעצמנו קוים אדומים ולא להיסחף מעבר להם. אם לא נעשה זאת נישטף על ידי תאוות ליבנו כבשטף מים רבים, ונאבד כליל במים הזידונים.
ז. העולם מורכב מארבעה יסודות, אש, רוח, מים, ועפר. בספרי הקבלה מובא, ששורש תאוות הגוף הוא מיסוד המים [5]. בתפילה על המים אנחנו מבטאים באופן סמלי את רצוננו בהשלכת התאוות חזרה אל מקורן.
ח. בספרות הקבלית מים מסמלים את מידת החסד. קשר זה קיים גם במציאות הנראית לעינים. המים הם מחיים תבל ומלואה, ובלעדיהם לא יתכנו חיים על פני האדמה. גם תכונתם הפיזית של המים בהתפשטות אין סופית מאפיינת את מידת החסד שמעצם טיבעה היא מתפשטת ומעניקה מחסדיה לכל עבר. ראש השנה הוא הזמן הראוי ביותר לעורר במרומים את מידת החסד והרחמים, ועל כן אנו יוצאים בו אל המים.
ט. הדגים אינם נתונים לשליטת עין הרע משום שהמים מכסים עליהם (ברכות כ א). מסיבה זו אנו יוצאים להתפלל תפילה זו בסביבתם הנקיה מהשפעת עין רעה (דרכי משה אורח חיים סימן תקפג סעיף ב).
י. לדגים אין עפעפיים, ועיניהם תמיד פקוחות ללא הפסקה. התפילה בסמיכות אליהם באה לעורר את רחמי ה' שעיניו תמיד פקוחות עלינו לשמור אותנו מכל רע, כמו שנאמר (תהלים קכא ד) "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (של"ה מסכת ראש השנה נר מצוה אות כה).
יא. המים הם מקום מסוגל ביותר להשראת השכינה. משנבחרה ארץ ישראל לא ניתנה נבואה אלא בה ולא בשאר הארצות. ולא זכו יחזקאל ודניאל לנבואה בחוץ לארץ אלא על המים (מכילתא מסכתא דפסחא פרשה א).
יב. המים רוחצים ומנקים מכל לכלוך פיזי, וגם מטהרים מטומאה רוחנית. התפילה בקירבת המים מעוררת אותנו גם לטהרת הלב מכל שמץ של טומאה שדבק בו.
יג. אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה א) "הוי כל צמא לכו למים" (בבא קמא יז א). הקירבה למשל מקרבת אותנו אל הנמשל.
"למה נמשלו דברי תורה למים, לומר לך, מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה". בראש השנה יש לעורר את הלב לתשובה, והענווה היא אחת מדרכי התשובה (ראה שערי תשובה שער א אות כד). אי לכך, המים המסמלים ענוה הם המקום הראוי לפקוד אותו ביום זה.
[1] כך הביא המגן אברהם (אורח חיים סימן תקפג סק"ה) מכתבי האר"י, אך יש נוהגים לומר תפילה זו ביום אחר מעשרת ימי תשובה. בכל מקרה אם חל היום הראשון של ראש השנה בשבת, דוחים מנהג זה ליום אחר.
[2] מנהג זה מקביל למנהג הכפרות הנהוג לעשותו בימינו בעשרת ימי תשובה עם תרנגול או דג או מטבעות כסף, שגם הוא מקורו מהגאונים.
[3] תחילה ניסה השטן לשכנע את אברהם ויצחק להימנע מהעקידה, ומשלא הצליח הערים עליהם קשיים בדרכם להר המוריה. וזו לשון המדרש: מאחר שהדרך קרובה, למה נתעכב שלשת ימים? כיון שראה שלא קבלו ממנו, הלך ונעשה לפניהם נהר גדול. מיד ירד אברהם לתוך המים, והגיעו עד ברכיו. אמר לנעריו, בואו אחרי, ירדו אחריו. כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צוארו. באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו, רבונו של עולם, בחרתני והדרתני ונגלית לי, ואמרת לי אני יחיד ואתה יחיד, על ידך יוודע שמי בעולמי, והעלה יצחק בנך לפני לעולה. ולא עיכבתי, והריני עוסק בציווייך, ועכשיו באו מים עד נפש. אם אני או יצחק בני טובע, מי יקיים מאמרך? על מי יתייחד שמך? אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שעל ידך יתייחד שמי בעולם. מיד גער הקדוש ברוך הוא את המעיין, ויבש הנהר ועמדו ביבשה.
[4] יתכן שמכך נובע גם מה שהביא המגן אברהם (שם סק"ה) בשם כתבי האר"י, שעדיף ללכת למקור מים מחוץ לעיר לאמירת התשליך. לזכר הליכת אברהם מחוץ לעיר לצורך העקידה.
[5] לעומת הכעס שהוא מיסוד האש, הגאוה שהיא מיסוד הרוח, והעצלות שהיא מיסוד העפר.
