אתה חונן לאדם דעת | טעם השינוי בפתיחת הברכה

"אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה, חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵעָה בִּינָה וְהַשכֵּל, בָּרוּךְ אַתָּה ה' חוֹנֵן הַדָּעַת".

שאלה

פתיחתה של ברכה זו שהינה הברכה הרביעית מברכות שמונה עשרה, פותחת במילה 'אתה', כשלש הברכות הראשונות, 'ברוך אתה', 'אתה גבור' ו'אתה קדוש'. אולם בעוד ברכות אלו הינן הודאה ושבח, ברכת 'אתה חונן' פותחת את סדר י"ג הברכות האמצעיות שהינן בקשות ותחנונים [1]. בברכות השבח המתמקדות בשבחי הקדוש ברוך הוא אכן ראוי לפתוח ב'אתה', אך בברכות שמהותם תפילה ובקשה לכאורה מן הראוי לפתוח מיד בעצם הבקשה, כמו בברכות הבאות, 'השיבנו', 'סלח לנו', 'ראה נא בעניינו', וכן הלאה. מדוע אם כן שונה פתיחתה של ברכת 'אתה חונן' משאר ברכות אלו?

תשובות

א.  ברכה 'חונן הדעת' מגשרת בין שלש ברכות השבח לבקשות שלאחריה. תחילתה מיוחסת עדיין לשבחי הקדוש ברוך הוא, ועל כן היא פותחת ב'אתה'. רק בהמשכה היא משתנה משבח לבקשה, ונאמר בה 'וחננו מאתך דעה בינה והשכל'.

ב.  כתוספת לתשובה הקודמת, הדעת הינה המשלימה את סידור שבחי הקדוש ברוך הוא, שכן ללא דעת לא נדע להעריך את גדולתו ולספר בשבחיו. מאחר והדעת הינה אמצעי לסידור השבחים, הרי היא נחשבת מבחינה מסויימת לברכות השבח. מסיבה זו היא פותחת ב'אתה' [2].

ג.  אף שי"ג הברכות האמצעיות אינן נאמרות בשבת, לדעת רבי מן הראוי היה לומר ברכת 'חונן הדעת' גם בשבת, וזאת משום ש"אם אין דעת תפילה מנין"? (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ד). מדברי הירושלמי נראה שתחילה היו אומרים אותה בשבת, וברבות השנים ביטלוה. מסיבה זו היא נחשבת כהמשך לשלש הברכות הראשונות הפותחות ב'אתה'. מכאן נקבע נוסח זה גם בברכה זו, ואף שלאחר שביטלוה בשבת היא נאמרת באותו הנוסח שבו נאמרה תחילה (ברוך שאמר לרבי ברוך אפשטיין).

ד.  מאחר ורגיל אדם כל ימות השבוע להמשיך בברכת 'חונן הדעת' מיד לאחר ברכת 'הא-ל הקדוש', עלול הוא להמשיך בה בטעות גם בשבת. מכיון שיש להימנע מהזכרת בקשות ותחנונים בשבת כדי שלא להעיב על עונג השבת, תיקנו חז"ל לפתוח ברכה זו בשבח 'אתה חונן לאדם לדעת' ולא בלשון בקשה. כך שגם אם יפתח במילה 'אתה' על דעת להמשיך ב'חונן לאדם דעת', ויזכר לפני שיאמר את המילה השניה, יוכל להמשיך בנוסח השבת 'אתה קדשת' או 'אתה אחד' (ראה שלחן ערוך אורח חיים סימן רסח סעיף ג), עד שיגיע לבקשה 'וחננו אתך' כבר יתפוס מיד את טעותו ויעצור בעצמו, ולא יזכיר את הבקשה.

ה.  בתפילת שמונה עשרה של מוצאי שבת נוספת ברכת הבדלה, שהיא במהותה ברכת השבח. אמנם לא תיקנו לה ברכה לעצמה, אלא היא נכללת בברכת חונן הדעת. לצורך אחידות נוסח הברכה, כשם שההבדלה שבתפילה פותחת במילים 'אתה חוננתנו', כמתבקש מהיותה ברכת השבח, גם ברכת 'אתה חונן' נפתחת ב'אתה'.

ו.  כאמור לעיל תפילת שמונה עשרה מורכבת משלשה חלקים, בשלש הברכות הראשונות שבחי ה', בברכות האמצעיות תפילות ובקשות, ובשלש האחרונות הודאה לה על גודל חסדיו עמנו. ברכת 'חונן הדעת' כוללת בזעיר אנפין את כל שלשת החלקים הללו. בתחילתה שבח, במילים "אתה חונן לאדם דעת". לאחר מכן בקשה, במלים "וחננו מאתך דעה בינה והשכל", ובסופה הודאה, במילים "ברוך אתה ה' חונן הדעת".

ז.  כאשר הברכה מתחילה ב'אתה', היא כוללת שבע עשרה מילים. מספר זה הוא בגימטרי 'טוב'. 'דעת' היא הדבר הטוב ביותר שיכול אדם לאחל לעצמו, כדברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תתקנט) על הכתוב (משלי כ טו), "יש זהב ורב פנינים, וכלי יקר שפתי דעת", "דעת חסרת מה קנית, דעת קנית מה חסרת"[3]. גם בכתוב (שמות כח ג) "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" וגו' ישנן שבע עשרה מילים (טור אורח חיים סימן קטו).

ח.  לחילופין, כאשר הברכה פותחת ב'אתה' ומסתיימת ב'חונן הדעת', נמצא שתחילתה באל"ף וסופה בתי"ו. ללמדנו שברכה זו כוללת את כל הטוב שבעולם, מאל"ף ועד תי"ו [4].

ט.  הדעת שאנו מבקשים עליה איננה מוגבלת לחכמה שגרתית של כישורים ושכלתנות. הכוונה היא לחכמה אלוקית המביאה לידי רוח הקודש, שמקורה ב'אתה חונן לאדם דעת' [5]. חכמה זו הינה תוצאה ישירה מהקדושה שאנו מקדישים את ה' בברכת 'אתה קדוש' שלפניה כדברי הגמרא (מגילה יז ב): מה ראו לומר בינה אחר קדושה, שנאמר (ישעיה כט כג) "והקדישו את קדוש יעקב, ואת אלוקי ישראל יעריצו", וסמיך ליה "וידעו תועים בינה" (שם פסוק כד).

[1] בהתאם לכלל שקבעו חז"ל (ברכות לב א): לעולם יסדר אדם שבחיו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך יתפלל. כך למדנו ממשה רבינו, שבבואו להתפלל על כניסתו לארץ אמר תחילה (דברים ג כד), "ה' אלוקים, אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי א-ל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך", ורק לאחר מכן ביקש "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (שם פסוק כה).

[2] בהפטרת פרשת צו ותשעה באב אנו קוראים את פסוקי הנביא (ירמיה ט כב-כג), "כה אמר ה', אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'". נשאלת השאלה, הלא נאמר בתחילת הכתוב שהתפארות עצמית בחכמה הינה דבר פסול, ואם כן למה יש לו לאדם להתהלל בידיעת ה'? התשובה היא, אם האדם תולה את חכמתו בכוחו האישי גאוה פסולה היא, אך אם הוא מודע לעובדה שכל חכמתו הינה מתנת שמים ולא פרי כשרונותיו האישיים, אכן ראוי לו להתהלל בחכמתו, כי בעצם הוא משבח בכך את ה' שהעניק לו חכמה זו.

[3] רמז נוסף לדבר ניתן למצוא בכתוב (תהלים קיט סו) "טוב טעם ודעת למדני".

[4] כדברי הגמרא (ברכות לג א): גדולה דעה שנתנה בתחילת ברכה של חול. ואמר רב אמי, גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר (שמואל א' ב ג) "כי אל דעות ה'".

[5] כך מפרש רש"י (שמות לא ג) על הכתוב 'ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת", וכותב שעת היא רוח הקודש. דעת מסמלת גם טהרה. מבואר בגמרא (שבת לא א) שדברי הנביא (ישעיה לג ו) "והיה אמונת עתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת" אמורים כנגד ששת סדרי משנה, ו'דעת' היא כנגד סדר טהרות. הטהרה הינה אחד משלבי הסולם המביא לידי רוח הקודש (סוטה פרק ט משנה טו).