האויב השקט של עבודת ה' – ומדוע דווקא השמחה מנצחת אותו

ישנו כוח שמונע מן האדם להתקדם, אף שלפעמים הוא כלל אינו מבחין בקיומו. הוא אינו מביא אותו בהכרח לעבור עבירות, אינו גורם לו להתנגד לתורה ולמצוות, ואפילו אינו מערער את אמונתו. הוא פשוט גורם לו להישאר במקום. האדם יודע מה נכון לעשות, מבין מה עליו לתקן, רוצה להתקדם, ובכל זאת אינו מצליח להביא את עצמו לידי מעשה. הכוח הזה הוא העצלות. אלא שאם נעמיק בדברים נגלה שהעצלות אינה מתחילה תמיד מחוסר רצון להתאמץ. פעמים רבות היא נולדת ממקור עמוק יותר: העצבות.

רבי חיים ויטאל זיע"א, בספרו „שערי קדושה”, מבאר שמידות האדם נמשכות מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. לכל יסוד יש תכונות מיוחדות, והמידות השליליות הנמשכות מיסוד העפר הן העצבות והעצלות. לדבריו, האדם עלול להיכנס לעצבות מפני שאינו משיג את מבוקשו בעולם, או מפני הייסורים והקשיים הבאים עליו, ומתוך העצבות הזאת נולדת העצלות המונעת ממנו להתאמץ בעבודת ה' [1].

זהו יסוד גדול בהבנת נפש האדם. בדרך כלל אנו חושבים שהעצלות היא הבעיה והעצבות היא תוצאה שלה. אדם אינו עושה את המוטל עליו, אינו מתקדם, וממילא הוא נעשה עצוב ומתוסכל. אולם מדברי רבי חיים ויטאל עולה שקיים גם תהליך הפוך. תחילה האדם נעשה עצוב, ומתוך העצבות הוא מאבד את הכוח לפעול. כאשר האדם מרגיש שאין ערך למעשיו, שהמציאות אינה מתקדמת כפי שקיווה ושמאמציו אינם מניבים את התוצאה המבוקשת, מתעוררת בו תחושת כבדות. הוא מתקשה להתחיל, מתקשה להתמיד, ולפעמים מוותר מראש על דברים שהוא יודע היטב שהם חשובים לו.

נחשוב על אדם שקיבל על עצמו לקבוע זמן ללימוד תורה. בתחילה הוא מתלהב, קובע לעצמו סדר ומתחיל ללמוד. לאחר זמן הוא מגלה שההתקדמות איטית מכפי שציפה. הסוגיות קשות, ההבנה דורשת מאמץ, והוא עדיין רחוק מן הידיעות שקיווה לרכוש. אם יתמקד רק במה שחסר לו, עלולה להתעורר בו תחושה שכל מאמציו אינם מועילים. מתוך התחושה הזאת יתקשה לפתוח את הספר ביום הבא. לא מפני שאינו יודע מהי מעלת התורה, אלא מפני שהעצבות על מה שלא השיג נטלה ממנו את כוח הפעולה.

וכיצד אפשר לצאת מן המעגל הזה? רבי חיים ויטאל מצביע על דרך ההתמודדות: השמחה התמידית בחלקו של האדם, וההזדרזות לעבודת ה' מתוך שמחה [1]. הוא מביא את הפסוק „שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב” [2], המלמד שהאדם יכול למצוא שמחה עצומה בעצם הזכות לעסוק בדבר ה'.

בדברים אלו טמונות שתי דרכים משלימות. הראשונה היא לקבל את חלקו מתוך אמונה בהשגחת ה', ולא להניח לכל קושי או אכזבה לשבור את רוחו. השנייה היא להתבונן בטוב שכבר זכה לקבל, ובמיוחד בזכות הגדולה שניתנה לו ללמוד תורה ולעבוד את בוראו. הראשונה מחלישה את כוח העצבות, והשנייה מעוררת כוחות חדשים של שמחה ועשייה.

מעתה נוכל להבין בדרך עמוקה את מאמר חז"ל: „משנכנס אדר מרבין בשמחה” [3]. מדוע נצטווינו להרבות בשמחה כבר מראשית חודש אדר, ולא רק בימי הפורים עצמם?

הרב מבאר את הדברים באמצעות משל ממחזור היממה. כשם שהלילה מסתיים בשעות שבהן האדם שקוע בשינה, כך חודש אדר, החודש האחרון למניין החודשים המתחיל בניסן, מסמל את סיומו של מחזור השנה. השינה קשורה למצב של כבדות והפסקת פעילות, עד שאמרו חז"ל שהיא אחד משישים במיתה [4]. משום כך, כאשר האדם מתעורר משנתו, הוא נדרש להתגבר על הכבדות ולהתחיל את יומו בזריזות, וכפי שנפסק בשולחן ערוך שעל האדם להתגבר כארי לעבודת בוראו [5].

לפי המהלך הפנימי הזה, חודש אדר הוא מעין השעה האחרונה של הלילה, לפני תחילתו של יום חדש. הוא עומד בסיומה של השנה, קודם ההתחדשות המתחילה בחודש ניסן. דווקא בשעה זו עלולה להתגבר תחושת הכבדות. האדם מביט לאחור ורואה את המרחק שבין מה שקיווה להשיג בתחילת השנה לבין מה שהשיג בפועל. הוא מרגיש עייפות מן הדרך שעבר, ומתקשה למצוא בתוכו כוח להתחלה חדשה.

לכן הורו לנו חז"ל להרבות בשמחה. השמחה אינה רק תוספת נעימה לחיים, אלא כוח המאפשר לאדם להתנער מן הכבדות ולשוב לפעול. כאשר הוא מבחין בטוב שכבר קיבל, מעריך את ההתקדמות שהשיג ומכיר בערכה של כל מצווה, מתעוררים בו מחדש הרצון והכוח להמשיך.

חשוב להבין שאין הכוונה שהאדם צריך להמתין עד שירגיש שמחה כדי להתחיל לפעול. אדר מלמד אותנו להתחיל בעבודת ההתבוננות, לראות את הטוב שכבר קיים, ומתוך כך לעורר את השמחה המחזירה את הכוח לעשייה.

העצבות גורמת לאדם להתבונן במה שחסר לו ולהישאר במקום. השמחה מזכירה לו את מה שכבר יש לו, ומעניקה לו כוח להתקדם.

וזו העבודה המיוחדת של חודש אדר. לא רק לשמוח מפני שפורים מתקרב, אלא להתחיל להתעורר. לזהות את הכבדות המלווה אותנו, להתבונן בטובות שהקב"ה העניק לנו, ולגלות שגם לאחר שנה של מאמצים, קשיים והתמודדויות, יש לנו סיבות רבות לשמוח וכוחות רבים להמשיך. כך הופכת השמחה ממטרה שאנו מנסים להשיג לכוח שמניע אותנו לעבודת ה'.