25.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 13 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 12-11 דקות
מקור: נדרים צא ע"ב, שני המעשים האחרונים בגמרא, פירוש הר"ן שם על "בכלאי בבא" וגבולות האיסור, תוספות שם, משלי ט, יז. ההשלכות לכבוד האדם, להפצת שמועות ולחינוך הן פיתוח דרשני ולא פסיקה הלכתית מן המעשה.
תארו לעצמכם אדם שחוזר לביתו ומגלה שאיש זר נמצא שם ללא ידיעתו. האיש הזר נבהל, מנסה להסתתר, וכל התנהגותו מעוררת חשד. מה היינו חושבים אילו היינו עדים למקרה כזה? סביר להניח שהמסקנה הראשונה שלנו הייתה שנעשה כאן מעשה שאינו ראוי. הרי אדם שמתנהג בתמימות אינו צריך להסתתר. אבל במסכת נדרים, דווקא בדף האחרון של המסכת, הגמרא מספרת שני מעשים מפתיעים שמלמדים אותנו עד כמה מסוכן להסיק מסקנות חמורות מתוך מה שנראה לעינינו, לפני שביררנו היטב מה באמת אירע.
והדבר מעניין במיוחד משום שמסכת נדרים כולה עוסקת בכוחן של מילים. היא מלמדת אותנו כיצד דיבור יוצר התחייבויות ואיסורים, ואילו בסיומה היא מפגישה אותנו עם מצב שבו דווקא המחשבה שאנחנו יודעים מה אירע עלולה להביא אותנו לומר דברים שיש להם השלכות חמורות מאוד על חייהם של בני אדם.
כדי להבין את עומק הדברים, נפתח בסיפור הראשון שמביאה הגמרא במסכת נדרים (צא ע"ב).
הגמרא מספרת על אדם שהיה בבית עם אישה נשואה. כאשר בעל הבית הגיע, האיש הזר נבהל, פרץ מחיצה העשויה מענפים ונמלט משם.
לכאורה, איזו ראיה טובה יותר אפשר לבקש לכך שמשהו אינו כשורה? אדם נמצא בבית עם אישה שבעלה אינו שם, וכאשר הבעל מופיע הוא נמלט. ההתנהגות הזאת מעוררת חשד כבד, וכמעט מתבקשת המסקנה שנעשה כאן מעשה אסור.
אבל רבא קובע: "איתתא שריא", כלומר, האישה מותרת לבעלה. והוא מסביר שאילו אכן נעשה המעשה האסור שבו היא נחשדת, היה האיש מסתתר כדי שלא יתגלה קלונו, ולא נמלט באופן המעורר תשומת לב כפי שנהג.
צריך להבין שהגמרא אינה אומרת שמדובר בהתנהגות ראויה. עצם המצב המתואר מעורר חשד, וזו הסיבה שהסוגיה עוסקת בו. אבל השאלה ההלכתית אינה רק אם ההתנהגות נראית חשודה, אלא אם קיימת תשתית המאפשרת לקבוע שאירע מעשה האוסר את האישה על בעלה.
וזוהי הבחנה חשובה מאוד. לא כל דבר שמעורר חשד הוא ראיה מספקת, ולא כל דבר שאדם משער בליבו אפשר להפוך לקביעה עובדתית.
אבל הגמרא אינה מסתפקת במקרה הזה. היא מביאה סיפור שני, מפתיע עוד יותר.
אדם זר נכנס אל ביתה של אישה נשואה. כאשר בעלה הגיע, האיש הזר הסתתר סמוך לפתח. בבית היו ירקות שהוכנו לאכילה, ונחש טעם מהם, באופן שיצר סכנה למי שיאכל אותם. בעל הבית נכנס ורצה לאכול מאותם ירקות, מבלי לדעת מה אירע להם.
ואז קרה דבר בלתי צפוי.
האיש הזר, שאותו אדם שהיה צריך לחשוש מפני גילויו, פנה לבעל הבית והזהיר אותו שלא יאכל מן הירקות משום שנחש טעם מהם.
בכך מנע ממנו להסתכן.
כעת נעצור ונחשוב על התמונה. מצד אחד, יש לפנינו אדם שהתנהגותו מעוררת חשד. הוא נמצא במקום שבו לכאורה לא היה צריך להיות, וכאשר בעל הבית מגיע הוא מסתתר. מצד שני, אותו אדם עצמו מציל את בעל הבית מסכנה.
מה משמעות ההתנהגות הזאת?
רבא אומר גם כאן: "איתתיה שריא", האישה מותרת לבעלה. והוא מנמק שאילו היה האיש עובר עבירה עם האישה, היה מקום להניח שהיה מעדיף שבעלה ימות ולא יפריע לו.
והגמרא מקשה: הרי אפשר לומר בדיוק להפך. אולי הוא דווקא רצה שהבעל יישאר בחיים, משום שהקשר האסור נוח לו יותר כל עוד הוא מתקיים בסתר. הגמרא מביאה לכך את הפסוק במשלי: "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם".
כלומר, ייתכן שדווקא הרצון להמשיך במעשה האסור בסתר היה גורם לו להציל את חיי הבעל.
ולמרות האפשרות הזאת, מסקנת הסוגיה נשארת שהאישה אינה נאסרת על בעלה במקרה המתואר.
ויש כאן שאלה עמוקה מאוד. כיצד רבא יכול להסיק מסקנה מן ההתנהגות של האיש הזר? הרי בני אדם אינם מתנהגים תמיד כפי שאנחנו מצפים מהם. לפעמים אדם עושה מעשה טוב מתוך מניע שאינו טוב, ולפעמים אדם שנכשל בתחום מסוים עושה מעשה חיובי בתחום אחר. האם באמת אפשר לדעת בוודאות מה התרחש רק לפי האופן שבו האדם התנהג בשעת הסכנה?
כאן חשוב מאוד לעיין בדברי הר"ן על דף הסיום.
הר"ן מסביר שאין כוונת הגמרא לומר שאלמלא ההסברים האלה הייתה האישה נאסרת בהכרח על בעלה. הרי כדי לאסור אישה על בעלה נדרשים תנאים וראיות המוגדרים בהלכה, ואין די בהתנהגות המעוררת חשד בלבד. לדבריו, ההסברים שמביאה הגמרא נועדו להסיר גם חשש שהיה עשוי להתעורר אצל אדם המבקש להחמיר על עצמו.
וזו הבהרה יסודית.
הגמרא אינה מלמדת שאפשר לקבוע בוודאות מה אדם עשה רק מפני שהציל מישהו מסכנה. היא גם אינה מלמדת שכל מעשה חיובי מוכיח שלא נעשה קודם לכן מעשה אסור. היא מלמדת אותנו את חשיבותם של כללי הבירור ואת הסכנה שבמעבר מחשד למסקנה מחייבת ללא בסיס מספיק.
ומכאן אפשר ללמוד מסר גדול מאוד לחיים.
כמה פעמים אנחנו שומעים על אדם מסוים סיפור חלקי וממהרים להחליט מי הוא? מישהו מספר לנו שחברו נהג כלפיו בחוסר הגינות. אנחנו שומעים את הדברים, מתקוממים, וכבר מוכנים לספר לאחרים שמדובר באדם שאי אפשר לסמוך עליו. אבל האם שמענו את הצד השני? האם אנחנו יודעים מה באמת התרחש? האם אנחנו מבחינים בין דבר שראינו בעצמנו לבין דבר שמישהו אחר סיפר לנו?
לפעמים אנחנו אפילו לא שואלים את השאלות האלה, מפני שהסיפור נשמע לנו הגיוני מדי.
וזה אולי אחד הדברים המסוכנים ביותר בשיפוט הזולת. כאשר אנחנו מוצאים הסבר שנראה לנו מתאים, אנחנו מפסיקים לחפש הסברים אחרים.
נחשוב על אדם שמגיע לאירוע משפחתי ואינו ניגש לברך אחד מקרוביו. הקרוב נפגע ומסיק שהאיש מזלזל בו. הוא מתחיל לספר לאחרים כיצד התעלמו ממנו, וכעבור זמן קצר כבר נוצרת מתיחות בין בני המשפחה. אבל ייתכן שהאדם כלל לא הבחין בו. אולי היה טרוד בעניין דחוף, אולי הרגיש שלא בטוב, ואולי הייתה סיבה אחרת שלא הייתה ידועה לאיש.
אין הכוונה שההסבר התמים הוא תמיד ההסבר הנכון. לפעמים אדם אכן מתנהג שלא כראוי. אבל כל עוד איננו יודעים מה אירע, עלינו להיזהר שלא להפוך את האפשרות החמורה ביותר לעובדה מוגמרת.
וכאן חשוב להבחין בין שני דברים שונים: הזהירות מלשפוט אדם ללא ראיות, והצורך להגן על עצמנו ועל אחרים כאשר קיים חשש ממשי לפגיעה.
אסור ללמוד מן הדרשה הזאת שעלינו להתעלם מסימני אזהרה חמורים, להאמין אוטומטית לכל הסבר או להימנע מבירור כאשר יש חשש לסכנה. במצבים כאלה צריך לפעול באחריות, לברר ולנקוט את אמצעי ההגנה הנדרשים. אבל גם כאשר נדרשת זהירות, אין פירוש הדבר שמותר לקבוע עובדות שלא הוכחו או להפיץ האשמות ללא בסיס.
ההבחנה הזאת חיונית במיוחד בימינו, כאשר מידע עובר במהירות עצומה.
פעם, כדי להפיץ סיפור על אדם, היה צורך לפגוש אנשים ולספר להם. היום די בהודעה אחת בקבוצת הודעות. מישהו שולח צילום, מוסיף כמה מילים של פרשנות, ובתוך זמן קצר עשרות אנשים כבר משוכנעים שהם יודעים בדיוק מה התרחש.
אבל צילום אינו תמיד מגלה את כל ההקשר. משפט שנלקח מתוך שיחה ארוכה עלול לקבל משמעות שונה לחלוטין. אדם שמופיע בתמונה ליד מישהו אחר אינו בהכרח שותף למעשיו. ועד שאנחנו מבררים את הדברים, שמו של האדם כבר עלול להיפגע.
וזו בדיוק הנקודה שבה נדרשת האחריות שלנו.
לפני שאנחנו מעבירים סיפור על אדם אחר, ראוי שנשאל את עצמנו מה באמת ידוע לנו. האם מדובר בידיעה מבוססת, בהשערה או בפרשנות של מישהו אחר? האם יש תועלת ממשית במסירת הדברים, והאם אנחנו מקפידים על ההלכות הנוגעות לכך?
לא כל דבר שאנחנו יודעים או חושבים שאנחנו יודעים, צריך להפוך לדבר שאנחנו מספרים.
והנה, במסכת נדרים יש לכך משמעות מיוחדת. הרי המסכת מתחילה בכך שמילים שאדם מוציא מפיו עשויות ליצור מציאות הלכתית מחייבת. אדם אומר נוסח של נדר, והדיבור מקבל משמעות מעשית.
וכעת, בדף האחרון, אנחנו פוגשים צד אחר של כוח הדיבור. אדם עלול להוציא מפיו משפט על אדם אחר, והמשפט הזה יכול לשנות את היחס אליו. גם כאשר אין במשפט עצמו נדר או התחייבות הלכתית, יש בכוחו לגרום נזק גדול.
אדם יכול לומר על חברו שהוא אינו ישר, שאי אפשר לסמוך עליו או שעשה מעשה חמור. לאחר שהדברים מופצים, קשה מאוד להחזיר את המציאות לקדמותה. לפעמים גם אם יתברר שהדברים לא היו נכונים, השמועה הראשונה תמשיך ללוות את האדם.
אפשר ללמוד מכאן דבר עמוק: האחריות למילים שלנו אינה מסתיימת בשאלה אם מה שאמרנו נשמע לנו הגיוני. היא מתחילה בשאלה אם אנחנו באמת רשאים לומר אותו.
אבל יש כאן עוד נקודה מיוחדת בדף הסיום, והיא נוגעת לאופן שבו אנחנו מסתכלים על בני אדם.
בסיפור האחרון, האיש שהתנהגותו מעוררת חשד עושה מעשה חיובי, כאשר הוא מזהיר את בעל הבית מפני הסכנה. לא כל פרטי התנהגותו מתבררים לנו, אבל המעשה הטוב שלו הוא חלק חשוב מן התמונה.
לפעמים אנחנו רגילים להסתכל על אדם רק דרך תכונה אחת שלו. אם הוא נכשל בעבר, כל דבר שהוא עושה מתפרש בעינינו באופן שלילי. אם התרגלנו לחשוב שהוא אדם קשה, גם מעשה טוב שלו נראה לנו חשוד. אנחנו מתקשים לקבל את האפשרות שאדם מסוים עשוי להיות מורכב יותר מכפי שדמיינו.
אבל המציאות האנושית אינה תמיד פשוטה כל כך.
אדם יכול להיכשל בדבר מסוים ולהצליח בדבר אחר. הוא יכול לנהוג בצורה שאינה ראויה במקום אחד, ובמקום אחר לעשות מעשה טוב. אין בכך הצדקה לכישלון, ואין המעשה הטוב מוחק בהכרח את מה שצריך תיקון. אבל גם אין הצדקה למחוק את כל אישיותו של האדם בגלל פרט אחד שאנחנו יודעים עליו.
וכאן ראוי לחזור אל ההבחנה בין הדין לבין המסר הדרשני. רבא אינו בא ללמד אותנו שכל אדם שנחשד ונמצא שעשה מעשה טוב בהכרח זכאי בכל עניין. זו אינה משמעותה ההלכתית של הסוגיה. אבל מתוך זהירותו של הבירור ההלכתי אפשר ללמוד גם זהירות אנושית: לא למהר לקבוע מה נמצא בליבו של אדם, ולא להפוך רושם חלקי לפסק דין על כל אישיותו.
ונחשוב כמה הדבר חשוב בחינוך ילדים.
לפעמים ילד עושה מעשה לא ראוי, ואנחנו כועסים עליו. יש מקרים שבהם מוכרחים להוכיח אותו ולהבהיר לו את חומרת המעשה. אבל יש הבדל גדול בין לומר לילד "המעשה שעשית אינו ראוי", לבין לומר לו "אתה ילד רע".
במשפט הראשון אנחנו מתייחסים למעשה ומלמדים שיש צורך לתקן אותו. במשפט השני אנחנו עלולים לגרום לילד להרגיש שהכישלון הוא כל הזהות שלו.
אדם שמבין שיש הבדל בין המעשה לבין האדם יכול להציב גבולות ברורים ובאותו זמן לשמור על כבודו של מי שנכשל.
וכך גם ביחסים בין בני זוג, בין חברים ובמקום העבודה. כאשר מתעוררת בעיה, צריך לברר אותה ולהתמודד איתה. אבל רצוי להיזהר שלא להשתמש במילים מוחלטות כמו "תמיד" ו"אף פעם", שהופכות אירוע מסוים להגדרה שלמה של האדם האחר.
יש הבדל בין שיחה שמבקשת לפתור בעיה לבין שיחה שמבקשת להוכיח שהאדם שמולנו אינו ראוי.
ולפעמים דווקא ההבחנה הזאת היא שמאפשרת לתקן את מה שהתקלקל.
וכאן אנחנו מגיעים אל השאלה הגדולה של מעמד הסיום.
מדוע מסכת נדרים מסתיימת דווקא בסיפורים האלה? הרי במשך המסכת למדנו על כוחם של נדרים, על דרכי התרתם, על התחייבויות ועל היחסים שבין אדם לחברו ובין בני זוג. לכאורה, אפשר היה לצפות לסיום העוסק במעלתו של הדיבור או בחשיבות ההתחייבות.
אבל הגמרא מסתיימת דווקא בבירור של חשד ובמסקנה הלכתית שאינה מקבלת את החשד כראיה מספקת.
אין בידינו מקור מפורש הקובע שחז"ל סידרו את הדברים כדי ללמד את המסר הזה, ולכן נכון להציג אותו כפיתוח רעיוני. ובכל זאת, יש כאן חיבור יפה מאוד בין תחילת המסכת לסופה.
בתחילת המסכת למדנו שדיבור יכול לחייב את האדם, ובסופה אנחנו לומדים עד כמה צריך להיזהר לפני שמייחסים לאדם אחר דבר חמור. בתחילת המסכת האדם נדרש לאחריות למה שהוא אוסר על עצמו, ובסופה אפשר ללמוד על האחריות שלא להטיל על האחר אשמה שלא הוכחה.
בשני המקומות עולה אותו יסוד: למילים ולמסקנות שלנו יש כוח, ולכן אין להשתמש בהן ללא מחשבה.
במעמד סיום מסכת אנחנו זוכים לשמוח על הידיעות שקנינו, על הסוגיות שלמדנו ועל העמל שהשקענו. אבל התורה אינה מסתפקת בכך שנדע להסביר את הסוגיה. היא מבקשת שהלימוד ישפיע גם על הדרך שבה אנחנו מתנהגים.
אדם שלמד מסכת נדרים יכול לצאת ממנה עם קבלה אחת פשוטה: לפני שהוא אומר דבר משמעותי על אדם אחר, יעצור רגע ויבדוק אם הוא באמת יודע את מה שהוא עומד לומר.
לפעמים ההפסקה הקצרה הזאת יכולה למנוע פגיעה גדולה. לפעמים שאלה אחת נוספת תגלה שהדברים מורכבים יותר מכפי שנראו בהתחלה. ולפעמים נבין שפשוט איננו יודעים מספיק כדי לקבוע מסקנה.
ואין זו בושה לומר "אינני יודע".
להפך, דווקא אדם שמכיר בגבולות ידיעתו מסוגל להיות זהיר יותר, מדויק יותר ואחראי יותר בדבריו.
יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, לשמור על קדושת הדיבור, להתרחק מלשון הרע ומרכילות, לדון כל אדם כראוי על פי ההלכה, ולהימנע מהפצת חשדות שאין להם בסיס. שנדע לשמור על כבודם של אחרים, וגם כאשר מוכרחים לברר עניין קשה, נעשה זאת מתוך אחריות, יושר ויראת שמים.
וכשם שזכינו לסיים את מסכת נדרים, כך נזכה להמשיך ללמוד מסכתות נוספות, להעמיק בתורה ולהפוך את הידיעות שרכשנו לדרך חיים טובה יותר.
כי מסכת נדרים מלמדת אותנו שהמילים שלנו מסוגלות ליצור מציאות, ודף הסיום מזכיר לנו עד כמה חשוב שלא ליצור באמצעותן מציאות של פגיעה, חשד ועוול.
ולכן, לפני שאנחנו ממהרים לקבוע מה אדם אחר עשה או מי הוא באמת, כדאי שנזכור דבר פשוט: לא כל מה שנראה לנו ברור הוא בהכרח אמת, ולא כל מה שאנחנו חושבים על אדם אחר אנחנו באמת יודעים.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת נְדָרִים וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נְדָרִים, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
