המבחן האמיתי מתחיל דווקא כשהאור נכבה

ישנו רגע בחייו של כל אדם שבו מתברר מה באמת שייך לו. לא מה הוא יודע לומר כאשר כולם סביבו מעודדים אותו, ולא כיצד הוא מתנהג כאשר האווירה מושכת אותו למעלה, אלא מה נשאר ממנו כאשר האור שמסביבו נחלש, כשההתלהבות דועכת וכשהוא נדרש להמשיך בכוחות עצמו. דווקא אז מתברר עד כמה הדברים שבהם האמין חדרו אל תוך נפשו והפכו לחלק מאישיותו.

יסוד זה מגלה לנו עומק מיוחד בעבודת חודש אדר. הגמרא אומרת: „למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים” [1]. לכאורה, הדברים מעוררים תמיהה. הרי פורים הוא חג של שמחה גדולה, ואילו דברי חז״ל מתארים אותו כסיומו של עידן הניסים. כיצד דווקא הזמן שבו מסתיימת ההארה הגלויה הופך לזמן של שמחה כה גדולה?

כדי להבין זאת יש להתבונן במהלך השנה. על פי הביאור הפנימי שמובא בחוברת, חודש ניסן הוא ראשיתו של מחזור חדש של השפעה אלוקית. בחודש זה מתגלה הארה גדולה, וככל שהשנה מתקדמת מוטל על האדם לספוג את אותה הארה, להפנים אותה ולהפוך אותה לחלק מאישיותו. חודש אדר, שהוא החודש האחרון למניין החודשים המתחיל בניסן, מסמל את סיומו של התהליך. האור הראשוני כבר אינו מופיע באותה עוצמה, וכעת מתברר מה האדם הצליח לקנות ממנו.

נמחיש זאת במשל פשוט. תלמיד יושב בשיעור ושומע את רבו מסביר סוגיה עמוקה. כל עוד הרב מלמד, התלמיד עשוי להרגיש שהכול ברור לו. הרב מסביר, מכוון, מיישב את הקושיות ומוליך אותו צעד אחר צעד. אולם כיצד אפשר לדעת אם התלמיד באמת הבין את הסוגיה? רק כאשר הרב מסיים את דבריו, סוגר את הספר ומבקש מן התלמיד להסביר את הדברים בכוחות עצמו. כעת אין מי שיוביל אותו, אין מי שירמוז לו את התשובה, ורק אז מתברר אם הידיעות שקיבל נעשו חלק מהבנתו.

כך גם בעבודת ה'. בשעה שאדם נמצא בסביבה מרוממת, בין אנשים העוסקים בתורה ובמצוות ובהתלהבות רוחנית, קל יותר להחזיק מעמד ולהתקדם. אבל כאשר הוא נשאר לבדו, כשהסביבה אינה מסייעת לו וכשההתלהבות הראשונית נחלשת, הוא נדרש להוכיח שהקשר שלו עם הקב״ה אינו בנוי רק על השפעה חיצונית, אלא על קניין פנימי ואמיתי.

בהקשר זה מבאר הרב את דברי חז״ל על תקופת עקבתא דמשיחא. המשנה במסכת סוטה מתארת ירידה רוחנית ומוסרית קשה שתאפיין את התקופה שלפני הגאולה [2]. לכאורה, כיצד יכולה הגאולה לבוא דווקא בדור המתואר במצב כה נמוך? הרב מביא את דברי החפץ חיים בספרו „ציפית לישועה” [3], ומסביר שאין לראות רק את מצבו הכללי של הדור. בתוך החושך יהיו יחידים שיבחרו לעמוד מול הזרם, לשמור על אמונתם ועל קדושתם ולהמשיך לדבוק בקב״ה חרף הקשיים. דווקא בעמידתם יתברר כוחה של האמונה.

הרי אין חידוש גדול בכך שאדם מרגיש את מציאות ה' כאשר הוא רואה ניסים גלויים. במעמד הר סיני ראו ישראל את ההתגלות האלוקית בחוש, ובמדבר ליוו אותם ענני כבוד והשגחה ניסית. אולם כאשר הדורות מתרחקים מאותם גילויים, והאדם מוסיף לשמור על אמונתו ועל דרכו למרות ההסתר, מתגלה עומק אחר לגמרי של חיבור. כעת אין הוא נשען רק על האור שמאיר מבחוץ, אלא מוכיח שהאור כבר נקנה בנפשו.

זהו גם אחד מסודותיו של נס פורים. שלא כניסים גלויים שבהם הנהגת ה' נראית לעין, במגילת אסתר הישועה מתגלה מתוך רצף של התרחשויות הנראות במבט ראשון טבעיות לחלוטין. דווקא בתוך ההסתר מתגלה שהקב״ה מנהיג את הכול, ושהקשר שלו עם ישראל מתקיים גם כאשר אין רואים אותו בגלוי.

מעתה אפשר להבין מדוע חודש אדר הוא זמן של שמחה. אין זו רק שמחה על הישועה שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר, אלא שמחה על עצם היכולת לגלות שגם לאחר שהאור החיצוני נחלש, הקשר הפנימי נותר חי וקיים. האדם מגלה שמה שקיבל במשך השנה לא נעלם, אלא הפך לחלק ממנו.

וזהו מסר עמוק לכל אחד מאיתנו. יש תקופות שבהן התפילה זורמת בקלות, הלימוד מלווה בהתלהבות והמצוות נעשות מתוך תחושת קרבה גדולה. ויש תקופות שבהן ההרגשה נחלשת, הקשיים מתרבים והאדם אינו חש אותה התעלות. דווקא בתקופות הללו הוא יכול לגלות עד כמה עבודתו יציבה ואמיתית, ועד כמה הוא מסוגל להמשיך לדבוק בקב״ה גם בלי אותה תחושת התעוררות.

החושך אינו תמיד סימן לכך שהאור אבד. לפעמים הוא נועד לגלות עד כמה האור כבר נעשה חלק מאיתנו.