הר גריזים והר עיבל - הברכות והקללות
מאת הרב מרדכי פרנקו שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 12 דקות
#דבר תורה#כי תבוא
טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 6-5 דקות
מדוע הציווי על ברית הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל כולל רק את ה'ארורים' ולא את ה'ברוכים'?
בפרשת כי תבוא מסתיים החלק המרכזי של חומש דברים – נאום המצוות הגדול. מייד אחריו נפתח החלק האחרון של הספר, העוסק בברית על המצוות ועל כל מה שמשה רבנו אמר לבני ישראל בערבות מואב, הכוללת גם את מעמד הברכה והקללה. מעמד זה קויים כמתואר בספר יהושע מייד אחרי כיבוש העי. משמעות מעמד זה בעצם היא שהכניסה לארץ ישראל וירושת הארץ תלויים בברית הזאת.
כשמתבוננים בתוכן מעמד הברכה והקללה, עולות מספר שאלות. יש שם 11 'ארורים' – בהם ארור האיש אשר יעשה פסל מסכה, ארור מקלה אביו ואמו, ארור משגה עיוור בדרך וכן הלאה. על כל אחד מן הארורים הללו ענה כל העם ואמר אמן. השאלה היא מדוע דווקא נזכרו דווקא המעשים שצוינו בפסוקים כ'ארורים'. מה העניין של אותה קבוצה שהתקבצה לה יחד, שדווקא עליה נכרתת הברית?
מעבר לזה, כינינו את המעמד הזה "מעמד הברכה והקללה", אבל מה שמופיע פה הם רק הארורים. היכן הברכות? הפרשנים נחלקו בזה כאשר דעת חז"ל היא שההפך של כל 'ארור' הוא ה'ברוך'. הלוויים פנו לכיוון הר עיבל ואמרו "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואז פנו כלפי הר גריזים ואמרו "ברוך האיש שלא יעשה פסל ומסכה". השאלה המתבקשת היא מדוע לא נכתבו הברכות יחד עם הקללות? או מדוע לא נכתבו הברכות ומהן יוכלו להשתמע הקללות?
ברית היא על קבלה פנימית של הכללים
הראשונים כבר עמדו על כך שהמכנה המשותף לכל הדברים שנזכרו כ'ארורים' הוא שאלה דברים שנעשים בסתר. בשניים מהם כתוב את זה במפורש: "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), ו"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר" (שם, טו). בשאר הדברים זה לא כתוב. על כך אומר הרשב"ם (דברים כז) שכל הדברים שנזכרו כארורים הם דברים שנעשים בסתר. ציוויי העריות שיש כאן נוגעים למעשים שבתוך ביתו של אדם, במקום שבו איש לא רואה ולא יודע. וכן משגה עיוור בסתר – בין אם כפשוטו או על פי הדרש – מדובר באדם שמכשיל עיוור ושאיש לא יכול לדעת על כך. ביחס לדברים הגלויים יש בית דין, והוא יטפל. על הדברים שנעשים בסתר, אף אחד לא יודע. לכן, דווקא עליהם צריך להשביע את ישראל.
יש בזה גם משהו מאוד פנימי: אם אתה לא עובר עבירה בגלוי זה עוד לא אומר שאתה נאמן. יכול להיות שאתה מפחד להיתפס. אבל אם זה בסתר ואתה שומר על עצמך – זה כבר מעיד על קבלה פנימית של הדברים. יש מושג של 'שוטר פנימי' ו'שוטר חיצוני'. אנשים צריכים את השוטר החיצוני, את הגורם החיצוני להם שיכריח אותם לעשות מעשים מסוימים וימנע מהם לעשות מעשים לא רצויים. צריך כללים, צריך מצלמות תנועה. אבל השוטר הפנימי הוא בתוכך וזו קבלה עמוקה יותר. יש משהו בברית שנעשית דווקא על הדברים שנעשים בסתר, מעבר לצורך לחזק אותם, אלא גם לומר שיש פה ציפיה לקבלה פנימית של דברי התורה, ולא רק ככללים וחוקים שמגיעים מבחוץ.
מדוע לא מפורשות הברכות?
אחרי שהבנו שזה המכנה המשותף, ניתן להבין מדוע הברכות לא נזכרות, אלא רק הקללות. אם נתבונן היטב בתוכן, זה נראה אפילו קצת מגוחך. אני מבין למה צריך להגיד "ארור מסיג גבול רעהו" (דברים כז, יז), אבל "ברוך מי שלא יסיג גבול רעהו"?! לכאורה, זה מלתא דפשיטא שלא צריך לעשות את המעשים האלה.
הרש"ר הירש (דברים כז, ב-ג) אומר כדבר פשוט שיש פה לימוד מאוד גדול, שלפיו הברכה היא הדבר המובן מאליו. כדי שהקדוש ברוך הוא יברך אותך, אתה לא צריך לעשות משהו מיוחד, אתה צריך לעשות דברים מיוחדים כי צריך לעשות אותם וכי צריך לעמול, אבל כדי לקבל ברכה מריבונו של עולם – מספיק שתהיה בסדר כדי לקבל אותה. קודם כל יש ברכה. אם תעשה משהו לא בסדר – תגיע הקללה.
לדברי הרש"ר הירש, כל הדברים שמופיעים בצד של ה'ארור' הם דברים של עשיה – מי שיטה משפט גר יתום ואלמנה, מי ששוכב עם אשת אביו, מי שמשגה עיוור בדרך, מי שמכה רעהו בסתר. כדי להיות ארור, חלילה, אתה צריך לעשות מעשה שלילי. כדי להיות ברוך, מספיק שתהיה בסדר כדי שהקדוש ברוך הוא ישפיע עליך את ברכתו.
אפשר לראות את זה בפרשת ראה: "את הברכה אשר תשמעון ואת הקללה אם לא תשמעון". אין כאן סימטריה, בברכה לא כתוב "אם תשמעון". בקללה – רק אם לא תשמעון, תבוא הקללה. אבל ביחס לברכה – אתה קודם כל מקבל אותה. הברכה ניתנת על דעת ובתקווה שתשמע בקול ה'. זה מאוד יפה.
אבל יש חריג אחד. אמרנו שכל ה'ארורים' הם על פעולות של עשיה שלילית. הברכה מגיעה אם רק לא תעשה מעשה שלילי, ועוד לפני שתעשה מעשה חיובי. זה נכון חוץ מה'ארור' האחרון: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן". פה ארור הוא מי שלא יקים את דברי התורה, והברוך הוא מי שיעשה מעשה ויקים את דברי התורה. כדי להתברך אתה צריך לעשות מעשה. לעומת זאת, הקללה היא אם נמנעת מעשיית המעשה החיובי.
הרש"ר הירש מסביר את ההיפוך הזה בכך שהשאלה העומדת להכרעה ב'ארור' האחרון היא הכרה או אי הכרה בתורה. כאן, "עצם האדישות היא פשע הראוי לקללה", כלשונו. כאשר מדברים על הקמת התורה אתה לא יכול להיות פרווה. האדישות היא בעיה. כאן צריך לעשות מעשה חיובי. אבל עוד לפני שנברר את דעת הרש"ר הירש, בואו ונראה מה כתוב פה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". אם פספסתי אחת מכל תרי"ג מצוות אני חס ושלום נכנס לגדר של ארור?! באמת רש"י כותב: "כאן כלל את כל התורה כולה, וקיבלוה עליהם באלה ובשבועה". הדברים הללו מאוד מפחידים. מי יכול לעמוד בזה?
אומר הרמב"ן (דברים כז, ג) במקום, שאין הכוונה למי שחטא ועבר עבירה. אפילו אם אדם עבר עבירה לתאוותו – אכל שקצים לתאוותו, לא עשה סוכה ולולב בשל עצלנות – ודאי שלא נאמר עליו ארור. הוא לא בסדר, הוא חוטא ויקבל את עונשו, אבל הוא לא ב'ארור'. לא כתוב בפסוק "אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת" אלא "אשר לא יקים". יש הבדל בין לעשות לבין להקים. להקים זה מלשון קיום – לתת לזה קיום בעולם. כשאדם עבר עבירה פעם אחת, הוא לא ביטל את עצם המצווה, אבל אם הוא בא ואומר שהוא מקבל את כל התורה כולה חוץ ממצווה אחת שהוא לא יכול להכיל ושהוא לא מקבל אותה – עליו נאמר הדבר הזה. כלשונו של רמב"ן: "אם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור".
יש כאן נקודה מאוד משמעותית של הצורך בקבלה טוטאלית של התורה. זו אמירה עקרונית שלפיה אם אני מקבל את כל התורה כולה חוץ ממצווה אחת – יש פה פגם לא בקבלת המצווה הספציפית אלא בקבלת כל התורה כולה. אם האדם אומר שהתורה היא אלוקית ומקורה בריבונו של עולם שלעומתו אני עפר ואפר ולכן צריך לקיים את תרי"ג המצוות שהוא מסר לנו, זה דבר אחד. אבל כשהאדם מתחיל לדון בינו לבינו האם מצווה כזו או אחרת מתאימה לו או נראית לו – שאולי היתה מתאימה פעם אבל במאה ה-21 היא כבר לא רלוונטית – בכך הוא מפקפק לא במצווה אלא במקור המצווה ובתוקף האלוקי שלה. אתה מפקפק בכל התורה כולה. כי אם כל התורה ניתנת למדידה ולסינון בין מה שהגיוני בעיני למה שלא הגיוני בעיני, אז אתה מפקפק בכל התורה.
על זה נאמר ה'ארור', על פי דברי הרמב"ן. לא "ארור אשר לא יעשה", שהרי כל אחד לפעמים נופל בשוגג או במזיד במעשיו, אבל הוא אינו מתכוון לעקור בכך את המצווה אלא נמשך אחרי תאוותו שגוררת אותו לעבור על המצווה.
החובה המוטלת עלינו: החזקת תורה
התלמוד הירושלמי (סוטה פ"ז, ה"ד) שואל על לשון הפסוק שאומר "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת":
"וְכִי יֵשׁ תּוֹרָה נוֹפֶלֶת? שִׁמְעוֹן בֶּן יָקִים אוֹמֵר: זֶה הַחַזָּן שֶׁהוּא עוֹמֵד .רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר: זֶה הַבַּיִת שֶׁלְּמַטָּן[1]".
הרמב"ן מביא דברי אגדה שלפיהם מדובר בחזן עוסק במי שלא מניח את ספרי התורה כמו שצריך עד שהם עלולים ליפול. יש פה כבוד לתורה, שכוללת חובה להיזהר מנפילה של ספר התורה. על כך הוא אומר: "ולי נראה על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל".
לשיטת הרמב"ן מדובר במי שלא עושה הגבהה של ספר התורה. מה העניין הגדול שלה? גם את זה הוא מסביר: "שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. וכן נוהגין".
גם כאן יש נקודה מאוד חשובה ולפיה אדם יכול לשמוע את קריאת התורה וללמוד תורה, אבל כשאתה מגביה את ספר התורה אתה מבטא את היחס שלך אל ספר התורה ואת הכבוד שלך לתורה. כולם עומדים, כורעים ומצביעים לעבר התורה ומכריזים "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". במידה מסוימת – יש חשיבות עקרונית דווקא להגבהה של התורה, משום שהיא מבטאת את היחס של האדם אל התורה. כבוד ספר התורה בונה את היחס אל התורה עצמה. ועל כך יש אפילו 'ארור' אם האדם לא מקים את כל דברי התורה.
הירושלמי אומר הסבר נוסף: "רִבִּי אָחָה בְשֵׁם רִבִּי תַנְחוּם בֵּרִבִּי חִייָה. לָמַד וְלִימֵּד, וְשָׁמַר וְעָשָׂה, וְהָֽיְתָה סִפֵּיקָה בְיָדוֹ לְהַחֲזִיק וְלֹא הֶחֱזִיק – הֲרֵי זֶה בִכְלָל אָרוּר". יש מושג שנקרא 'להחזיק' את התורה ולקיים אותה. האדם למד תורה ולימד תורה, אבל היה יכול להחזיק תורה ולא עשה זאת – הרי זה בכלל ארור. הרמב"ן מבאר מהי משמעות המילה 'להחזיק' תורה: "ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאות, שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה".
המלך ומנהיגי הציבור, ומי שיש לו יכולת לגרום לציבור ללמוד תורה ולקיים דברי תורה ואינו עושה את זה – הרי שאפילו אם באופן אישי הוא למד ולימד ושמר ועשה, הרי הוא בכלל ארור. יש פה אמירה נוקבת ומחייבת ביחס לאחריות שיש לאדם להחזיק תורה. המקור לזה הוא מן המלך יאשיהו, שעשה מהפכה רוחנית. אחרי שעשה מהפכה רוחנית הוא מחליט לחזק את בדק הבית ולשפץ את בית המקדש ואז מוצאים את ספר התורה. כשיאשיהו שומע את זה הוא קורע את בגדיו ומזדעזע. על כך אומרים חז"ל שיאשיהו המלך מצא את ספר התורה פתוח בפסוק הזה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו).
על כך שואלים כולם: על מה יאשיהו הזדעזע כל כך? אחרי הכל, הוא לא חיכה לראות את ספר התורה פתוח אלא כבר עשה את המהפכה הרוחנית. אלא שעד עכשיו, מה שעשה יאשיהו היה לבער עבודה זרה מן הארץ, אבל זה לא מספיק. המהפכה לא תושלם אם הוא לא יקים את דברי התורה. הוא צריך להקים את בתי המדרשות, ולהביא אליהם אנשים ולדאוג שיוכלו ללמוד בהם תורה וללמד אותה.
אנחנו לא יאשיהו המלך, ואנחנו גם לא סנהדרין אבל הקריאה שטמונה בפסוק "ארור אשר לא יקים" היא לכל אדם. מי שיש בידו להחזיק ולא מחזיק. אני חושב שיש לזה ביטויים שונים. לפעמים זה תלוי בכיס של האדם, שיכול להחזיק לומדי תורה, או ישיבה, ולהגביר את התורה באמצעות ממונו. אבל זה גם ביחס לכל אחד ואחד שיכול בפועלו האישי להביא להחזקת תורה. יש לך אמירה בסניף? אתה יכול לייסד שם שיעור תורה? יש לך אחריות.
בדור שלנו יש עניין גדול מאוד ללכת ולהיות מחנכים. אנחנו כל הזמן דנים פה בישיבה על הדור ועל פוסט מודרנה, אבל מה אתה הולך לעשות אחרי הישיבה? הולך ללמוד הנדסה. אמנם גם את זה צריך בעם ישראל ואמנם חינוך לא מתאים לכל אחד, אבל יש אחריות. מי אחראי על הקמת התורה בעם ישראל אם לא יושבי בית המדרש?
המציאות היום, עם כל הרפורמות בחינוך, מביאה לכך שיש בתי ספר שבכלל לא לומדים בהם תנ"ך. יש שעת מורשת שבה מלמדים פולקלור במקרה הטוב. יש לנו אחריות לתקן את זה. יש בוגרים של הישיבה שגרים ברמת הגולן ומלמדים בבתי ספר, לאו דווקא דתיים, ומביאים קול מאוד חשוב. אבל למה ללכת רחוק? פגשתי השבוע בחתונה אחד מהבוגרים שלנו, מנהל תיכון בישיבה תיכונית במרכז הארץ, והוא מספר שמחפשים ר"מים, כי אין מספיק. הוא אמר לי שהמערכת עומדת לחזור למציאות שהיתה בעבר, שבה הר"מים בישיבות תיכוניות היו חרדים. לא שיש לי משהו נגדם, אבל כך היה פעם בעולם הישיבות עד שהיו מספיק בוגרי ישיבות ציוניות-דתיות. אבל כשכל הבוגרים הולכים להייטק אז מי יהיה ר"מ? כל אחד צריך לעשות את החשבון של עצמו, אבל צריך לזכור שיש לנו אחריות. "ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם" – מי שיש בידו להחזיק ולא מחזיק, מי שיש בידו להקים ולא מקים. זו אחריות שצריכה להיות ליושבי בית המדרש בראש.
עמלה של תורה
אולי נוסיף עוד נקודה אחת של דברי הנצי"ב שאומר בהעמק דבר (דברים כז, כו) על פירוש המילה "להקים" כך:
"מבואר דמפרשי חז"ל להקים הוא להעמיד דברי התורה על תכונת הדיוק, והוא עמל התלמוד. ובאשר אי אפשר להיות עמל בתלמוד אם לא שיחזיקו ידי העמל ולומדי התורה שיהיו פנויים למלחמתה של תורה למען יחזקו בתורת השם".
יש פה קריאה ליושבי בית המדרש, וקריאה למי שמחוץ לבית המדרש. הנצי"ב קורא למי שנמצא מחוץ לבית המדרש, ואומר שכדי שמי שנמצא בבית המדרש יוכל ללמוד כמו שצריך – צריך שתהיה לו פניות ושיהיה לו שקט. אנחנו צריכים את זה כחברה. אבל אנחנו מדברים עכשיו בתוך בית המדרש, ולכן נעסוק בקריאה ליושבי בית המדרש שבדברי הנצי"ב.
הקריאה ליושבי בית המדרש היא שהקמת דברי התורה היא הוצאת דבר דבור על אופניו. אתה צריך לברר את הסוגיות כמו שצריך ולברר את פסקי ההלכה. יש כל כך הרבה שאלות שמתחדשות בדורות האחרונים וכדי למצוא להן תשובות צריך לשבת ולעמול ולברר. הדרישה היא ללמוד ברצינות, מתוך אחריות לדעת את מה שאתה לומד לעומקו. צריכה להיות אחריות על הלימוד. להקים את דברי התורה זה אומר שאם אתה לומד מסכת סוכה בבית המדרש, כשאתה מגיע הביתה אתה צריך לדעת הלכות סוכה ולדעת מה לעשות. אם ישאלו אותך כבן הישיבה מה הדין במקרה מסוים שקשור לסוכה – תוכל לומר שעסקת בסוגיה הזאת ולהשיב את התשובה המתאימה. שהדברים יהיו משוננים בפיך. יש אחריות לקיום התורה, בדור הזה במיוחד, ועל מי היא מוטלת אם לא עלינו? צריך להתייגע בלימוד.
כתתו עצמכם על דברי תורה
בתחילת המעמד כתוב "הסכת ושמע ישראל" (דברים כז, ט). הגמרא בברכות (סג ע"ב) אומרת: "הסכת ושמע – כתתו עצמכם על דברי תורה, כדריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות באוהל".
הרב כותב בעין אי"ה (ברכות ט, שמב) שבאמת בכל ציבור צריך שרוב הציבור יהיה נורמלי:
"כשם שבקיבוץ הנצרך ליישובו של עולם התכלית שיחיו בני האדם יושבי הארץ חיים ממוצעים מסודרים".
אבל ציבור לא יכול להתקיים בלי משוגעים. תארו לעצמכם שכל אנשי מדינת ישראל היו נורמליים – לא היינו מוצאים מי שייצא לפעילות צבאית מסוכנת בג'נין בלילה. צבא לא יכול להתקיים כך. הצבא הוא לא נורמלי ובתוכו יש יחידות מובחרות ויש סיירות, ובלי האנשים הלא נורמליים האלה – החברה לא יכולה להתקיים. אנחנו לא קוראים להקמת חברה לא נורמלית. אבל כדי שחברה תהיה נורמלית, צריך שיהיו בתוכה גם אנשים לא נורמליים. כך אומר הרב (שם):
"כדי שהכלל יגיע לחיים אמצעיים צריכים אנשים יחידים שעומדים על משמרת עבודת הכלל להתנדב בעבודה רבה יוצאת חוץ לגבול האמצעי, כמו אנשי החיל. כן השרידים אשר השם קורא העוסקים בתורה הם אנשי החיל המשמרת, חומה המה לאומה הישראלית בכללה. אני חומה של תורה ושדי כמגדלות – אלו תלמידי חכמים".
יש לנו אחריות על הקמת דברי התורה – קודם כל בית המדרש, ומתוך כך בעם ישראל. בטח ובטח בדורנו. שנזכה להמשיך את עמל התורה שהתחיל בחודש אלול גם אל תוך הזמן ולהקים תורה בישראל. ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת.
[1] דהיינו, בית דין של מטה.