„וכל זה איננו שווה לי” – הטעות של המן שמונעת מאיתנו להיות שמחים

ישנם אנשים שזכו לדברים רבים בחייהם, ובכל זאת אינם מצליחים לשמוח בהם. יש להם משפחה, פרנסה, כישרונות, הצלחות ומעלות רבות, אך דבר אחד שאינו מתנהל כרצונם מצליח להאפיל על כל הטוב שסביבם. לעומתם, ישנם אנשים המתמודדים עם קשיים לא פשוטים, ובכל זאת מצליחים למצוא בחייהם שמחה וסיפוק. מה יוצר את ההבדל? מדוע אדם אחד רואה בעיקר את החסר, ואילו אדם אחר מצליח לראות את הטוב?

התשובה מתגלה באופן מפתיע דווקא בדמותו של המן הרשע.

מגילת אסתר מתארת את המן בשיא הצלחתו. הוא זכה למעמד רם בממלכת אחשורוש, היה מקורב למלך, כל עבדי המלך כרעו והשתחוו לו, ואסתר המלכה הזמינה אותו יחד עם המלך למשתה מיוחד. לכאורה, מבחינתו של המן לא היה חסר כמעט דבר. אולם בתוך כל ההצלחה הזאת היה אדם אחד שלא השתחווה לו: מרדכי היהודי. והנה, כאשר המן סיפר לאשתו ולאוהביו על עושרו, על רוב בניו ועל הכבוד הגדול שהמלך העניק לו, הוא סיים במשפט מדהים: „וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך” [1].

יש להתבונן בדברים. המן אינו אומר שמרדכי גורם לו צער מסוים, או שהיה מעדיף שגם מרדכי ישתחווה לו. הוא קובע שכל מה שיש לו אינו שווה בעיניו מאומה. כל עושרו, כבודו ומעמדו מתבטלים מפני דבר אחד שאינו מתנהל כרצונו.

זוהי נקודה עמוקה מאוד בנפש האדם. לפעמים לא גודל החיסרון הוא שקובע את עוצמת הצער, אלא המקום שהאדם נותן לאותו חיסרון בתודעתו. המן הפך את העובדה שמרדכי אינו משתחווה לו למרכז עולמו, עד שכל הטובות וההצלחות האחרות איבדו בעיניו את ערכן.

הרב מבאר את היסוד הזה על פי מושגים מפנימיות התורה: „אור אין סוף” ו„כוח הצמצום”. במושגים אלו מתוארים שני צדדים בהנהגת השפע האלוקי. מצד אחד, כוח של הארה, השפעה והתפשטות. מצד אחר, כוח של הגבלה וצמצום, המאפשר למציאות להתקיים בתוך גבולות מוגדרים. לפי המהלך שמבאר הרב, גם באופן שבו האדם מתבונן בחייו הוא יכול להתמקד בשני הצדדים הללו: בשפע ובטוב שהוענקו לו, או במה שנמנע ממנו ובמה שעדיין חסר לו.

כאשר רצונו של האדם אינו מתממש, הוא פוגש את תחושת הצמצום. הוא רצה דבר מסוים ולא קיבל אותו, ציפה לתוצאה אחרת והתאכזב, או נתקל במציאות שאינה מתנהלת כפי שתכנן. עצם האכזבה מובנת וטבעית. אולם כאן מתחיל המבחן: האם החיסרון יישאר פרט אחד בתוך מכלול חייו, או שהוא יהפוך למרכז שסביבו סובבות כל מחשבותיו?

כאשר האדם מתמקד שוב ושוב רק במה שחסר לו, החיסרון הולך ותופס מקום גדול יותר בנפשו. הוא מתקשה לראות את הדברים הטובים שסביבו, נעשה מריר ומתוסכל, ולעיתים אף מאבד את הכוח ליהנות מן המתנות שכבר קיבל. אבל כאשר הוא לומד להתבונן גם בשפע הקיים בחייו, הוא מחזיר את הדברים לפרופורציה הנכונה. החיסרון עדיין קיים, אך הוא אינו מבטל את כל מה שיש.

בחוברת מובא סיפור על אברך שהיה נשוי במשך חמש שנים לאישה בעלת מעלות רבות. למרות הדברים הטובים שבחיי הנישואין, הוא הרגיש קושי גדול בקשר בגלל פרט מסוים שהטריד אותו. על פי הסיפור, אותו פרט היה שולי ביחס למעלות הרבות של רעייתו, אך ההתמקדות המתמדת בו גרמה לו להרגיש שחיי הנישואין כולם אינם טובים.

זהו כוחו של המבט. אותו אדם אינו צריך להמציא מעלות חדשות אצל רעייתו כדי להכיר בטוב שבחיי הנישואין. המעלות כבר קיימות. מה שנדרש ממנו הוא לשנות את מוקד ההתבוננות, לתת לטוב את המקום הראוי לו ולא לאפשר לפרט אחד להסתיר את התמונה השלמה.

מובן שאין הכוונה להתעלם מקשיים אמיתיים או להימנע מטיפול בבעיות הדורשות תיקון. עבודת השמחה אינה הכחשת החסר, אלא ההכרה שהחסר אינו כל המציאות. אפשר להתמודד עם דבר הטעון תיקון ובאותה שעה להכיר בטובות הרבות הקיימות לצד הקושי.

וכאן נמצא יסוד גדול בעבודת חודש אדר. חז"ל אמרו: „משנכנס אדר מרבין בשמחה” [2]. כיצד מרבים בשמחה? לא בהכרח באמצעות קבלת דברים חדשים, אלא באמצעות הרחבת המבט על הדברים שכבר נמצאים בידינו. כאשר האדם מתבונן בטובות שהקב"ה העניק לו, במשפחתו, ביכולותיו, בהצלחותיו ובעיקר בזכות שניתנה לו ללמוד תורה ולקיים מצוות, הוא מגלה סיבות לשמחה שלא תמיד הבחין בהן קודם לכן.

גם בעבודת ה' הדבר מצוי מאוד. אדם עשוי ללמוד תורה במשך שנים, להשתדל לקיים מצוות ולהתמודד עם ניסיונות, אך להיות עסוק כל העת במה שעדיין לא הצליח להשיג. הוא מביט במדרגותיהם של אחרים, משווה את עצמו אליהם ומרגיש שהוא רחוק מן המקום שבו היה רוצה להיות. אם יתבונן רק בחסרונותיו, הוא עלול לאבד את השמחה על כל הדרך שכבר עבר.

חודש אדר מזמין אותו להתבונן אחרת. להכיר במעלות שקיבל, בתורה שכבר למד, במידות שכבר שיפר ובניסיונות שבהם הצליח לעמוד. לא כדי להסתפק במצבו הנוכחי, אלא כדי שההכרה בטוב תעניק לו כוח להמשיך להתקדם.

המן היה מוקף בכל מה שאדם במעמדו יכול היה לבקש, אך מפני שהתמקד במה שחסר לו, איבד את היכולת לשמוח במה שהיה לו. עבודת חודש אדר היא לעשות בדיוק את ההפך: לראות את הטוב מבלי להתעלם מן החסר, ולא לתת לחיסרון אחד למחוק עולם שלם של מתנות.

זהו אחד המפתחות החשובים לשמחה אמיתית. לא לחכות עד שכל המציאות תתנהל בדיוק כפי שרצינו, אלא ללמוד להכיר בערכה גם כאשר היא עדיין אינה מושלמת. וככל שהאדם מרגיל את עצמו לראות את הטוב שהקב"ה משפיע עליו, כך מתרחבת בתוכו היכולת לשמוח, להודות ולהמשיך לפעול מתוך כוח וחיות.