מדוע דווקא אנשי החסד יצאו למלחמה? הסוד של „כֹּה תברכו”

כאשר אנו חושבים על אדם בעל חסד, אנו מדמיינים אדם רך, סבלני, הנוהג ברחמים ומבקש להיטיב עם כל מי שנמצא סביבו. לעומת זאת, כאשר אנו חושבים על אדם היוצא למלחמה, אנו מדמיינים אדם תקיף ובעל גבורה, המסוגל להילחם ולהכריע את מי שעומד מולו. לכאורה, אלו שתי תכונות הפוכות. החסד מבקש לתת ולהעניק, ואילו הגבורה מציבה גבולות ולעיתים מחייבת מאבק. אולם כאשר אנו מתבוננים בתולדות עם ישראל, מתגלה דבר מעניין: דווקא כמה מן הדמויות המובהקות ביותר של החסד הן אלו שנדרשו לפעול בתקיפות גדולה. אברהם אבינו יצא למלחמה כדי להציל את לוט, דוד המלך נלחם באויבי ישראל, והחשמונאים, שהיו כהנים השייכים למידת החסד, יצאו למאבק נגד היוונים. כיצד ייתכן שדווקא אנשי החסד נעשו לאנשי מלחמה?

התשובה מתגלה במילה קצרה החוזרת בכמה מקומות בתורה: „כֹּה”.

בספר „שערי אורה” מבואר שהמילה „כה” היא אחד הכינויים למידת המלכות, המדרגה שבה ההשפעה האלוקית מגיעה לידי גילוי בעולם. משום כך מצאנו שהנביאים משתמשים בלשון „כה אמר ה׳”, מפני שהנבואה מגלה את דבר ה׳ בתוך המציאות. גם לאברהם אבינו נאמר „כה יהיה זרעך”, ובכך נרמזה ההשפעה האלוקית שנמשכה אליו מן המקור העליון. אולם מעניין במיוחד שדווקא ברכת הכהנים נפתחת במילים „כה תברכו את בני ישראל” [1].

לכאורה, מדוע התורה אינה מסתפקת בציווי „תברכו את בני ישראל”? מהי משמעות המילה „כה” שבתחילת הברכה? לפי הביאור הפנימי, הכהנים נושאים תפקיד מיוחד: להמשיך את החסד האלוקי אל מידת המלכות, כדי שהשפע יוכל להתגלות בעולם בצורה של ברכה ורחמים.

אולם כאן מתעוררת שאלה גדולה. בזוהר הקדוש מבואר שמידת „כה” קשורה גם למידת הדין, ודווקא כאשר החסד מתחבר אליה מתמתקים הדינים [2]. אם כן, מדוע מידת המלכות, שדרכה אמורה להתגלות הברכה האלוקית, קשורה מלכתחילה לדין ולגבורה? ומדוע דווקא הכהנים, אנשי החסד, הם שנדרשים לתקן אותה?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שני תפקידים של הגבורה. יש גבורה שמטרתה להכאיב, לשלוט או לנצח מתוך כעס וגאווה, ויש גבורה שמטרתה להגן על הטוב ולהסיר את מה שמזיק לו. כלפי חוץ, שתי הפעולות עשויות להיראות דומות, אך מבחינת תכליתן הן שונות לחלוטין.

נחשוב על רופא המטפל באדם שנוצר בגופו זיהום מסוכן. לעיתים עליו לבצע פעולה מכאיבה כדי להסיר את הגורם המזיק ולמנוע מן המחלה להתפשט. אילו היה נמנע מן הפעולה רק מפני שאינו רוצה להכאיב לחולה, ייתכן שהיה גורם לו נזק גדול הרבה יותר. דווקא הרצון לרפא מחייב אותו לעיתים לנהוג בתקיפות ולעשות דבר שאינו נעים בטווח הקצר.

אולם ממה נובעת הפעולה הזאת? לא מן הרצון לפגוע, אלא מן החסד. הרופא אינו נלחם בגוף החולה, אלא במחלה המסכנת אותו. מטרתו אינה עצם ההסרה, אלא הבריאות שתוכל להתגלות לאחריה.

כך גם בעבודת האדם. לפעמים כדי לבנות דבר טוב עליו להסיר תחילה דבר המזיק לו. אדם המבקש לגדל גינה יפה אינו מסתפק בזריעת פרחים, אלא נדרש גם לנכש את העשבים המפריעים לצמיחתם. אב המבקש להיטיב עם בנו אינו יכול להעניק לו את כל מבוקשו בלי גבול, אלא צריך לעיתים לומר לו „לא” כדי להגן עליו ולחנך אותו. ואדם המבקש לתקן את מידותיו אינו יכול להסתפק ברצון להיות טוב, אלא נדרש גם להתגבר על ההרגלים המרחיקים אותו מן הטוב.

הגבורה הזאת אינה מנוגדת לחסד. היא כלי המאפשר לחסד להגיע לתכליתו. כאשר אדם מציב גבול מתוך דאגה אמיתית לזולת, הוא אינו מבטל את מידת החסד, אלא מבטא אותה בדרך המתאימה למציאות.

וזהו עומק החיבור שבין אברהם אבינו, דוד המלך והכהנים.

אברהם אבינו נודע במידת החסד שלו, כפי שנאמר: „תיתן אמת ליעקב חסד לאברהם” [3]. ואף על פי כן, כאשר נשבה לוט בידי המלכים, אברהם לא הסתפק בתפילה ובבקשת רחמים, אלא יצא להצילו. הוא השתמש בגבורה ובנחישות משום שהחסד חייב אותו לפעול.

גם דוד המלך היה איש תפילה וקרבת אלוקים, ואף העיד על עצמו „כי חסיד אני”. אולם כאשר נדרש להגן על ישראל, הוא ידע להילחם. בפסוק נאמר: „כי בכה ארוץ גדוד, באלוהי אדלג שור” [4]. בספר „שערי אורה” מתבאר בדרך רמז שהמילה „בכה” קשורה לאותה מדרגה רוחנית הנקראת „כה”, שבכוחה נעשו מלחמותיו של דוד.

וכאן אנו מגיעים אל החשמונאים. הם היו כהנים, בני אהרן, שתפקידם הרגיל הוא לעבוד בבית המקדש, לברך את ישראל ולהמשיך עליהם שפע של ברכה ושלום. לא היינו מצפים שדווקא הם יהיו אלו שיובילו מלחמה. אולם כאשר היוונים ביקשו לפגוע בקיום התורה והמצוות ולטמא את המקדש, התברר שהחסד עצמו מחייב מאבק. כדי להחזיר את הקדושה למקומה היה צורך להסיר את הכוח שביקש לחלל אותה.

לכן אין לראות במלחמת החשמונאים סטייה מתפקידם כאנשי חסד, אלא ביטוי מיוחד שלו. הם לא ביקשו את המלחמה כתכלית, ולא יצאו אליה כדי להשיג כוח וכבוד, אלא כדי לאפשר לעם ישראל לשוב לעבוד את הקב״ה ולקיים את התורה.

וכאן מתגלה גם משמעותו המיוחדת של פך השמן. לאחר שהחשמונאים ניצחו, הם לא הפכו את הניצחון הצבאי למרכז החג. הם נכנסו למקדש, טיהרו אותו והדליקו מחדש את המנורה. המלחמה הייתה אמצעי, ואילו האור היה התכלית. הגבורה הסירה את המכשול, והחסד התגלה באור שהאיר לאחר מכן.

הגבורה נעשית קדושה כאשר היא משרתת את החסד. אין מעלה בתקיפות בפני עצמה, אלא כאשר היא נדרשת כדי להגן על הטוב ולאפשר לו להתגלות.

מעתה נוכל להבין את עומק הקשר שבין המילה „כה”, ברכת הכהנים וימי החנוכה. אותה מידה שיש בה כוח של דין וגבורה יכולה להפוך למקור של ברכה, כאשר מידת החסד ממתקת אותה ומכוונת אותה לתכליתה הנכונה. הכהנים מברכים את ישראל משום שתפקידם להמשיך חסד ורחמים, והחשמונאים יצאו למלחמה משום שבאותה שעה היה צורך בגבורה כדי לאפשר לחסד הזה להאיר.

זהו גם מסר חשוב לחיים. אדם אינו צריך לבחור בין להיות טוב לב לבין להיות בעל עקרונות. לפעמים דווקא מי שאוהב באמת יודע להציב גבולות. הוא מסוגל לומר את הדבר הנכון גם כאשר אינו נעים, לעמוד מול מעשה שאינו ראוי ולהתעקש על דבר חשוב גם כאשר הדבר דורש מאמץ.

אולם בכל פעם שהוא נדרש לתקיפות, עליו לשאול את עצמו מהי מטרתה. האם הוא פועל מתוך כעס ורצון לנצח, או מתוך דאגה אמיתית לתיקון? האם הוא מבקש להקטין את מי שעומד מולו, או להגן על דבר חשוב? האם בסיום המאבק הוא יודע לחזור אל מידת החסד ולהרבות אור?

כאשר התשובות לשאלות הללו מכוונות אל הטוב, הגבורה אינה עומדת בניגוד לחסד, אלא נעשית כלי בידו. וזוהי אחת המתנות הגדולות של חנוכה: ללמוד כיצד להשתמש בכוח ובנחישות בלי לאבד את הרוך ואת הרחמים, וכיצד להילחם בחושך רק כדי לאפשר לאור להאיר.