מדוע היה חושך בעולם כשניתן לקרוא את התורה ביוונית? הסוד שאובד בתרגום

לכאורה, אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לעשות למען הפצת התורה הוא לתרגם אותה לשפות נוספות. הרי ככל שיותר אנשים יוכלו לקרוא את הדברים בשפתם, כך יתרבו הלומדים והמבקשים להבין את דבר ה׳. ואכן, במשך הדורות תורגמו ספרי התורה והנביאים לשפות רבות, והתרגומים סייעו לאנשים שאינם שולטים בלשון הקודש ללמוד את התורה ולהכיר את תוכנה. אולם בספרי ההלכה מובא מאורע מפתיע: בשמונה בטבת נכתבה התורה ביוונית בימי תלמי המלך, ונאמר שהיה חושך בעולם שלושה ימים [1]. מדוע תרגום התורה נחשב לפורענות גדולה כל כך? כיצד ייתכן שפעולה הנראית כמפיצה את ידיעת התורה מתוארת כמאורע שהביא חושך לעולם?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שני דברים שונים: האפשרות להעביר את תוכנו של טקסט משפה לשפה, והיכולת לשמר את כל הרבדים הקיימים בלשונו המקורית.

נחשוב על שיר שנכתב בשפה עשירה ומדויקת. אפשר לתרגם את מילותיו לשפה אחרת ולהעביר לקורא את משמעות המשפטים, את תוכן הסיפור ואת הרגש המרכזי. אולם ייתכן שבתרגום יאבדו החרוזים, משחקי המילים, הרמזים והצלילים שהעניקו לשיר את ייחודו. התרגום יכול להיות טוב מאוד ולמלא תפקיד חשוב, ובכל זאת לא להכיל את כל מה שהיה במקור.

כך גם בתורה, אלא שבמדרגה עמוקה הרבה יותר. לשון הקודש אינה רק כלי שבו נכתבו דברי התורה, אלא חלק מן האופן שבו נמסרו לישראל. חז״ל דרשו הלכות ועניינים שונים מן המילים, מן הצורות הלשוניות ואף מן האותיות ותגיהן. בגמרא מסופר על רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות [2]. מובן שלא כל דרשה ניתנת להעברה באמצעות תרגום מילולי, מפני שהתרגום מחליף את המילים ואת מבנה הלשון.

וכאן מתגלה החיסרון הייחודי שבתרגום התורה. כאשר אדם קורא את התורה במקורה, הוא יכול ללמוד את פשט הפסוקים, ולאחר מכן להעמיק בדברי חז״ל ובמפרשים ולגלות כיצד הדינים והרמזים נלמדים מן הלשון. לעומת זאת, כאשר הוא קורא תרגום בלבד, הוא מקבל את משמעות הדברים כפי שהמתרגם הצליח להעביר אותה. אפילו כאשר התרגום מדויק ונאמן, אין בכוחו לשמר כל פרט מן המבנה המקורי.

במילים אחרות, התרגום עשוי להיות פתח חשוב להבנת התורה, אך הוא אינו יכול להחליף את התורה במקורה ואת כל מסורת הפירוש הנלווית אליה.

כאן צריך לדייק. חז״ל לא שללו באופן גורף את לימוד התורה בשפות אחרות, ואף מצאנו בגמרא דיון מיוחד על כתיבת ספרי הקודש ביוונית [3]. לכן אין להבין את תיאור החושך כאיסור כללי להשתמש בתרגום. הפורענות הרעיונית מתגלה כאשר אדם מתחיל לחשוב שהתרגום לבדו מכיל את מלוא התורה, ושהמשמעות המיידית של המילים היא כל מה שיש בה.

נחשוב על אדם המגיע לבית המדרש ומבקש ללמוד סוגיה בגמרא. בתחילה הוא קורא את המילים ומבין את פירושן הפשוט. זהו שלב חשוב, שבלעדיו לא יוכל להמשיך. אולם אם יחליט שכבר הבין את כל הסוגיה מפני שהוא יודע לתרגם את המשפטים, הוא יחמיץ את עיקר הלימוד. השאלות, הקושיות, הדיוקים והסברות הם המאפשרים לו לגלות את עומקה של הסוגיה, ולא רק את פירוש המילים.

כך גם בפסוקי התורה. הבנת המילים היא תחילת הדרך, אך התורה נלמדת באמצעות מסורת הפרשנות, דברי חז״ל ועמל הדורות. כאשר האדם מסתפק בקריאה חיצונית בלבד, הוא עלול להתרשם שהתורה היא אוסף של סיפורים וחוקים, בלי להכיר את עומק החכמה והקדושה הקיימים בתוכה.

וזהו אחד הפירושים העמוקים ל„חושך” שנקשר לתרגום התורה ליוונית. החושך אינו בהכרח היעדר ידיעה, אלא מצב שבו האדם מכיר רק חלק מן האמת וחושב שכבר השיג את כולה. הוא קורא את הדברים ומבין אותם ברמה מסוימת, אך אינו מרגיש שיש בהם עומק נוסף שעליו להמשיך ולבקש.

מעתה אפשר להבין גם מדוע תרגום התורה ליוונית קשור לגלות יוון. בתיאור הרעיוני של המאבק, היוונים ביקשו להעמיד במרכז את מה שהשכל האנושי מסוגל להשיג מתוך המציאות הגלויה. לעומת זאת, התורה מלמדת שיש משמעות עמוקה יותר שאינה מתמצה במבט חיצוני. המאבק אינו נגד עצם השימוש בשכל או נגד ידיעת חוקי הטבע, אלא נגד ההנחה שאין במציאות ובתורה דבר מעבר למה שכבר הצלחנו לתאר ולהבין.

וכאן מתגלה משמעות גדולה ללימוד התורה בימינו. אנו זוכים לספרים רבים המבארים את התורה בשפה פשוטה ובהירה. אלו כלים יקרים מאוד, המאפשרים גם למי שעדיין אינו מסוגל ללמוד בעיון להכיר את דברי התורה ולרכוש יסודות חשובים. אולם ראוי לזכור שכל ביאור הוא שער כניסה ללימוד, ולא בהכרח תחליף למקור עצמו.

אדם יכול להיעזר בתרגום כדי להבין פסוק, אך כדאי שיידע שיש בו גם דיוקים לשוניים ומדרשי חז״ל. הוא יכול ללמוד הלכה מתוך ספר מסכם, אך עליו להכיר בכך שמאחורי ההכרעה עומדים מקורות, דיונים ושיטות. וכאשר הוא שומע דבר תורה קצר, ראוי שיראה בו הזמנה להעמקה נוספת ולא את סוף הבנת הנושא.

הסכנה אינה בעצם התרגום או הפישוט, אלא בכך שהאדם יחשוב כי לאחר שהבין את המילים, כבר הבין את כל התורה.

וזהו המסר של שמונה בטבת. התורה ניתנה לנו כדי שנמשיך ללמוד ולהעמיק בה במשך כל חיינו. כל מדרגה של הבנה פותחת פתח למדרגה נוספת, וכל מקור שאנו לומדים עשוי לגלות לנו דבר שלא הבחנּו בו קודם לכן.

כאשר האדם ניגש לתורה מתוך הכרה שאין גבול לעומקה, גם הביאור הפשוט ביותר נעשה עבורו התחלה מבורכת. הוא אינו מזלזל בתרגום או בספרי הסיכום, אך גם אינו מסתפק בהם כאשר ביכולתו להמשיך ולהעמיק. כך הוא שומר על האור הפנימי של התורה, שלא ייעלם מאחורי המילים המתורגמות, וממשיך לבקש את חכמת ה׳ מתוך עמל, ענווה ואהבה.