איך אפשר להשכיח את התורה ממי שכבר למד אותה? הסוד של „חוקי רצונך”

בתפילת „על הניסים” אנו מתארים את מטרת גזירות היוונים בלשון מיוחדת: „להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך”. לכאורה, מה פירוש הדבר? הרי כאשר אדם כבר למד דבר תורה והבין אותו, אי אפשר פשוט לצוות עליו לשכוח את הידיעה. אפשר לאסור עליו להמשיך ללמוד, אפשר למנוע ממנו לפתוח ספר ואפשר לנסות להרחיק אותו מבית המדרש, אך כיצד אפשר לגרום לו לשכוח את מה שכבר נמצא במחשבתו? ועוד יש להבין את הביטוי „חוקי רצונך”. מדוע חז״ל אינם מסתפקים במילים „להעבירם ממצוותיך”? מהי המשמעות המיוחדת של החוקים, ומה מוסיפה ההדגשה שהם חוקי רצונו של הקב״ה?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שני סוגים של ידיעה. יש ידיעה שהאדם זוכר כפרט מידע, ויש ידיעה שהפכה לחלק מצורת החשיבה שלו. אדם יכול ללמוד הלכה מסוימת ולזכור את נוסחה, אך עדיין לא להבין את יסודותיה ואת מקומה בתוך מערכת ההלכה. לעומתו, כאשר הוא עמל להבין את הסוגיה, את טעמי הדינים ואת היחס בין המקורות, הדברים נעשים חלק ממבנה מחשבתו. גם אם ישכח פרט מסוים, יישאר בידו כלי שיאפשר לו לחזור ולברר אותו.

נחשוב על תלמיד הלומד סדרה של נוסחאות. אם הוא משנן אותן בלבד, ייתכן שיצליח לחזור עליהן במבחן, אך לאחר זמן רב חלקן יישכחו ממנו. לעומתו, תלמיד המבין כיצד מגיעים לכל נוסחה ומדוע היא פועלת, אינו תלוי רק בזיכרון המילים. גם כאשר הפרטים מתעמעמים, ההבנה מאפשרת לו לשחזר את המהלך.

כך גם בלימוד התורה. הזיכרון אינו תלוי רק בעוצמת השינון, אלא גם במידת ההבנה והחיבור של האדם לדברים. כאשר הוא לומד סוגיה באופן שטחי, בלי לברר את השאלות ואת ההיגיון הפנימי, הידיעות עלולות להישאר אצלו כפרטים נפרדים שקשה לחבר ביניהם. לעומת זאת, כאשר הוא מעמיק ומבין את המהלך, הדברים מקבלים משמעות, והמשמעות מסייעת לו להפנים אותם.

כאן מתגלה פירוש עמוק למילים „להשכיחם תורתך”. אין הכרח להבין את השכחת התורה רק כמחיקה של הידיעות מן הזיכרון. בדרך רעיונית אפשר לראות בה גם ניסיון לנתק את התורה מן החיות הפנימית שלה, עד שהאדם יכיר את הדברים אך לא ירגיש שהם נוגעים אליו. התורה נשארת אצלו בגדר מידע, אך מפסיקה להיות המקור המכוון את חייו.

וזהו חיסרון גדול מאוד. אדם יכול לדעת הלכות רבות, להכיר מדרשים ואף להסביר רעיונות נפלאים, אך אם אינו רואה בהם גילוי של רצון ה׳, הידיעות עלולות להישאר מנותקות מעולמו הפנימי. הוא עוסק בתורה, אך עדיין אינו חי מתוכה.

כדי להבין את עומק הדבר עלינו להתבונן גם במושג „חוקים”. בדרך כלל אנו מבחינים בין משפטים, שהטעם שלהם מובן לשכל האדם, לבין חוקים, שאיננו משיגים את טעמם בשלמות. אולם בתפילת „על הניסים” נאמר דווקא „חוקי רצונך”. גם כאשר טעם המצווה אינו גלוי לנו, אנו מקיימים אותה מפני שהיא מבטאת את רצונו של הקב״ה.

נמצא שהקשר עם נותן התורה קודם להבנת הטעם הפרטי של כל מצווה. אדם אינו רשאי להחליט שלא יקיים מצווה עד שיצליח להבין את כל עומקה. אולם באותה שעה הוא גם אינו צריך להסתפק בקיום חסר מחשבה, אלא רשאי ואף ראוי לו לעמול להבין ככל יכולתו את יסודותיה ואת משמעותה.

העיקר הוא שההבנה והקיום לא יהיו מנותקים זה מזה. הלימוד צריך להעמיק את הקשר עם התורה, והקיום צריך לבטא נאמנות לרצון ה׳ גם במקום שבו השכל עדיין אינו משיג את הכול.

וכאן אנו מגיעים לתקנת ימי החנוכה. לכאורה, כיצד יכולים חכמים לתקן מצווה חדשה לדורות? הרי התורה ניתנה לנו בשלמותה, וחכמים אינם רשאים להוסיף עליה מצווה מדאורייתא כאילו ניתנה בסיני. מהי אפוא סמכותם לתקן הדלקת נרות חנוכה?

התשובה היא שהתורה עצמה העניקה לחכמים סמכות לתקן תקנות וגזירות במסגרת דיני התורה. חכמים אינם מציגים מצווה דרבנן כציווי מפורש שניתן בתורה, אלא מחייבים את ישראל במסגרת הסמכות שנמסרה להם [1]. אולם בדרך פנימיות התורה מתגלה כאן גם רעיון נוסף: כאשר חכמים מעמיקים בתורה ומבינים את צורכי הדור, הם יכולים לגלות כיצד נכון ליישם את רצון ה׳ בתוך מציאות שלא הייתה קיימת קודם לכן.

התקנה אינה המצאה פרטית של אדם המבקש להוסיף על התורה כרצונו, אלא מעשה הנובע מן האחריות שהוטלה על חכמי ישראל לשמור על התורה ולהדריך את העם בדרכה.

בספרי הפנימיות מופיע רמז לכך שתרי״ג המצוות שבתורה יחד עם שבע המצוות שמנו חכמים עולות למספר שש מאות ועשרים, כמניין המילה „כתר”. אין זה מניין הלכתי פשוט של כל תקנות חכמים, אלא רמז למדרגה הנקראת „כתר”, המסמלת את שורש הרצון. לפי הרמז הזה, תקנות החכמים מבטאות את יכולתם להעמיק ברצון ה׳ ולהוציא ממנו הדרכה מחייבת לחיי המעשה.

וכאן מתגלה חידוש מיוחד בנס חנוכה. היוונים ביקשו לנתק את ישראל מן התורה ומן המצוות, ואילו החשמונאים לא הסתפקו בהחזרת המצב לקדמותו. מתוך הישועה ומן ההבנה של משמעותה תיקנו חכמי ישראל ימי הודאה והדלקת נרות לדורות. במקום שהתורה תישכח ותאבד את השפעתה, היא המשיכה להתגלות גם באמצעות תקנה חדשה המתאימה למאורע שהתרחש.

המענה העמוק לשכחת התורה אינו רק לזכור עוד פרטים. הוא להעמיק עד שהדברים נעשים חלק מן החיים, ולהבין כיצד רצון ה׳ ממשיך להדריך אותנו גם במצבים חדשים.

זהו מסר חשוב לכל לומד תורה. כאשר אנו לומדים הלכה, ראוי שלא נסתפק בשאלה מה הדין, אלא ננסה גם להבין את יסודותיו בהתאם למקורות. כאשר אנו לומדים גמרא, עלינו להשתדל להבין את מהלך הסוגיה ולא רק לשנן את מסקנתה. וכאשר אנו מקיימים מצווה, כדאי שנחשוב איזו משמעות יש לכך שאנו זוכים לעשות את רצונו של הקב״ה.

אין הכוונה שכל אדם חייב להשיג את כל טעמי המצוות, או שמי שאינו מבין טעם מסוים אינו יכול לקיים את המצווה בשלמות ההלכתית. אלא שככל שהאדם מוסיף הבנה, כך הוא עשוי לחזק את הקשר הפנימי שלו עם התורה.

וזהו סודו של הניצחון על היוונים בדרך העבודה. לא רק להגן על הזכות להחזיק בספרי תורה ולקיים מצוות, אלא לשמור על החיבור החי עם נותן התורה. כאשר האדם לומד מתוך רצון להבין, מקיים מתוך נאמנות ומבקש להעמיק בכל שנה, התורה אינה נשארת אצלו אוסף של ידיעות. היא נעשית מקור של חכמה, חיים וקרבת אלוקים.