מדוע חז״ל ציוו להיות עזים כנמר, ובכל זאת גינו את עזי הפנים?

ישנה סתירה מפתיעה במסכת אבות. מצד אחד, רבי יהודה בן תימא אומר: „הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים”. לכאורה, העזות היא מעלה גדולה, עד שחז"ל מציבים אותה בראש התכונות הנדרשות לעבודת ה'. אולם בהמשך אותה משנה נאמר: „עז פנים לגיהינום ובושת פנים לגן עדן” [1]. כיצד ייתכן שאותה תכונה עצמה נחשבת מצד אחד למעלה נחוצה כל כך, ומצד אחר למידה חמורה כל כך? מהו ההבדל בין העזות שחז"ל משבחים לבין עזות הפנים שהם מגנים?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במהותה של הבושה. בדרך כלל אנו חושבים על בושה כעל חולשה. אדם שמתבייש לדבר בפני קהל עשוי להרגיש שהוא חסר ביטחון, ומי שאינו מסוגל לעמוד על דעתו מול אחרים עלול להתקשות בחייו. אולם הבושה שעליה מדברים חז"ל אינה בהכרח פחד מפני תגובת החברה. ישנה בושה עמוקה יותר, הנובעת מן ההכרה שהאדם אינו חי לבדו בעולם, ושעליו להתחשב באמת, בזולת ובקב"ה.

נחשוב על אדם הנכנס לביתו של חבר שהעניק לו אירוח נדיב. הוא מקבל מזון, מקום נוח לשבת בו ותשומת לב רבה. אם הוא אדם רגיש, עצם הנתינה מעוררת בו הכרת הטוב. הוא נזהר שלא לפגוע ברכושו של המארח, אינו מתנהג כאילו הבית שייך לו ומשתדל להתחשב ברצונו. לעומתו, אדם המתייחס לכל הטובות הללו כדבר המגיע לו עלול להשתמש בבית בלי לחשוב על בעליו. הוא רואה את הדברים שניתנו לו, אך אינו מרגיש את הקשר המחייב שנוצר בינו לבין מי שהעניק אותם.

מה יוצר את ההבדל? לא בהכרח מידת הביטחון העצמי. ייתכן ששני האנשים בטוחים בעצמם במידה שווה. ההבדל הוא בכוח ההרגשה. הראשון מסוגל להרגיש את משמעותה של הנתינה ואת מקומו של האדם האחר. השני רואה בעיקר את ההנאה שהוא עצמו מקבל, ולכן אינו מרגיש צורך לעצור ולשאול כיצד ראוי להתנהג.

זוהי אחת המשמעויות של מידת הבושה. היא מלמדת את האדם שלא לראות רק את עצמו, אלא להכיר גם במה שנמצא מעבר לרצונותיו. אדם בעל בושה נכונה אינו חייב להירתע מאנשים או לחשוש להביע עמדה. הוא מסוגל להיות אמיץ ובטוח, ובאותה שעה לזכור שיש דברים שראוי לכבד ויש גבולות שאין לעבור.

לעומת זאת, עזות פנים שלילית נובעת מן המצב שבו האדם מאבד את הרגישות הזאת. הוא אינו שואל אם הדברים שהוא עושה ראויים, אלא בעיקר אם יש בכוחו לעשותם. הוא אינו בוחן אם דבריו פוגעים באחרים, אלא אם יצליח להשיג באמצעותם את מבוקשו. במצב כזה, הביטחון החיצוני אינו מעיד בהכרח על כוח פנימי גדול, אלא לעיתים דווקא על חיסרון ביכולת להרגיש את משמעות מעשיו.

בספר ירמיהו נאמר: „ומצח אישה זונה היה לך, מאנת היכלם” [2]. הנביא משתמש בדימוי של מצח שאינו מתבייש כדי לתאר מצב שבו האדם מאבד את יכולתו להרגיש בושה גם לנוכח מעשה שאינו ראוי. אין הכוונה שכל בושה היא מעלה, או שאדם צריך לחיות בתחושת אשמה מתמדת. אלא שקיימת בושה בריאה, המבטאת את המצפון ואת ההכרה בכך שהאדם אחראי למעשיו.

כאן מתגלה ההבדל בין שני סוגי העזות.

העזות שחז"ל משבחים היא היכולת לעשות את הדבר הנכון גם כאשר יש קושי, התנגדות או לחץ חברתי. אדם יודע שעליו לקיים מצווה מסוימת, אך הוא חושש שמא אחרים ילעגו לו. במקרה כזה עליו להיות „עז כנמר”, ולא לאפשר לפחד מן הבריות למנוע ממנו לעשות את רצון ה'. העזות הזאת אינה נובעת מהתעלמות מן האמת, אלא דווקא מנאמנות אליה.

לעומת זאת, עזות הפנים השלילית היא היכולת לעשות דבר שאינו ראוי בלי להרגיש את חומרתו. אדם יודע שהוא פוגע בחברו, אך אינו מתבייש להמשיך בכך. הוא מבין שהוא נוהג בחוסר יושר, אך אינו מרגיש צורך לתקן. כאן העזות אינה משרתת את האמת, אלא מנסה להשתחרר מכל מחויבות כלפיה.

ההבדל בין עזות של קדושה לחוצפה אינו בעוצמת הביטחון העצמי, אלא בשאלה את מי הביטחון הזה משרת: את האמת או את הרצון האישי.

וכאן מתגלה קשר מיוחד לגלות יוון. בספר דניאל נמשלה מלכות יוון לנמר ולצפיר עיזים [3]. בדרך רעיונית אפשר לראות בשני הדימויים הללו ביטוי לכוח העזות, שהרי הנמר והעז נזכרים בדברי חז"ל כסמלים לתקיפות ולעזות. אולם בעוד שהעזות של קדושה מכוונת את כוחו של האדם לעבודת ה', העזות השלילית עלולה להפוך את האדם למי שמעמיד את רצונותיו מעל כל דבר אחר.

אחד הרמזים המובאים בספרי הדרוש הוא שהמילה „חוצפה” נשמעת כצירוף „חוץ־פה”. אין זו קביעה על מקורה הלשוני של המילה, אלא רמז לכך שאדם חצוף עלול להתייחס רק לצד החיצוני של המציאות. הוא רואה את מה שנמצא לפני עיניו, אך אינו מתבונן במשמעות הפנימית של הדברים. הוא רואה אדם אחר, אך אינו שואל מה הוא מרגיש. הוא רואה מצווה, אך אינו חושב על הקדושה שהיא נושאת. הוא רואה עולם מלא שפע, אך אינו מכיר בחסדיו של מי שהעניק לו אותו.

החיבור המופרז לחיצוניות גורם לאדם לאבד בהדרגה את מידת הבושה. ככל שהוא מתרגל למדוד את הדברים רק לפי התועלת המיידית שלהם, כך הוא מתקשה יותר להרגיש את ערכם הפנימי.

שלמה המלך אמר: „חכמת אדם תאיר פניו” [4]. בפשט הדברים, החכמה משפיעה גם על הופעתו של האדם. אולם אפשר ללמוד מכאן יסוד רעיוני: הפנים אינן רק הצורה החיצונית של האדם, אלא אמורות לבטא את עולמו הפנימי. כאשר האדם רוכש חכמה, מידות טובות ויישוב הדעת, הדבר עשוי להתגלות גם באופן שבו הוא מתייחס לאחרים, בדיבורו ובהתנהגותו.

לעומת זאת, כאשר האדם מקדיש את עיקר מאמציו ליצירת רושם חיצוני, בלי לבנות את אישיותו הפנימית, נוצר פער בין מה שהוא מציג לעולם לבין מה שהוא באמת. הוא עשוי להיראות בטוח, מצליח ותקיף, אך אין בכך כדי להעיד על שלמות מידותיו.

וזהו אחד הניסיונות המיוחדים של האדם בימינו. העולם מעניק חשיבות רבה לנראות, לפרסום, למעמד ולהצלחה הניכרת לעיניים. אין פסול בעצם הרצון לעשות רושם טוב או להציג את הדברים בצורה מכובדת, אך הסכנה מתחילה כאשר המראה החיצוני נעשה חשוב יותר מן התוכן עצמו. אדם עשוי להשקיע מאמצים רבים בכך שאחרים יחשבו שהוא בעל חסד, במקום להשקיע את אותם כוחות במעשי חסד אמיתיים. הוא יכול להציג עצמו כאדם מוסרי, אך לא להקדיש די תשומת לב לשאלה כיצד הוא מתנהג כאשר איש אינו רואה אותו.

חנוכה מלמד אותנו שהדרך להתמודד עם החיצוניות אינה לוותר על הגבורה ועל העזות, אלא לכוון אותן מחדש. החשמונאים נדרשו לעזות גדולה כדי לעמוד מול הכוחות שביקשו להרחיק את ישראל מן התורה, אך מטרתם לא הייתה להתפאר בעצמם או להשיג שלטון לשם שלטון. הם ביקשו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת ה' למקומה.

גם אנו נדרשים לעיתים לעזות של קדושה. כאשר הסביבה לועגת לאדם המקפיד על מצווה, עליו לדעת לעמוד בדרכו. כאשר הוא נדרש להודות בטעות או לתקן עוול שעשה, עליו להיות אמיץ דיו כדי להתמודד עם אי־הנעימות. ודווקא מי שמוכן להכיר באמת גם כשהדבר קשה לו מגלה גבורה פנימית גדולה.

הגבורה הגדולה ביותר אינה לעשות כל מה שאנו רוצים בלי להתבייש. היא להיות מסוגלים לעשות את הדבר הנכון גם כאשר אנו חוששים מתגובתם של אחרים.

וזוהי עבודת חנוכה: ללמוד להיות עזים למען הקדושה, אך לא עזי פנים כלפי האמת. לבנות בתוכנו ביטחון פנימי שאינו זקוק לחיצוניות מרשימה, ולהעמיק את מידת הבושה הבריאה, זו המזכירה לנו את אחריותנו כלפי הקב"ה וכלפי הזולת.

כך מתברר שאין סתירה בין שתי האמירות שבמסכת אבות. „הוי עז כנמר” מלמד אותנו לא להיכנע לפחד המונע מאיתנו לעשות את הטוב, ואילו „עז פנים לגיהינום” מזהיר מפני מצב שבו האדם משתמש בכוחו כדי להתעלם מן הטוב עצמו. השלמות היא להיות אמיץ בעשיית האמת, ועניו ורגיש בפני מי שברא אותנו ובפני הבריות שסביבנו.