מדוע נקרא החג „חנו–כ״ה”? הסוד של שתי האחדויות

יש דבר מפתיע מאוד בשמו של חג החנוכה. הטור מביא את הפירוש המפורסם שהשם „חנוכה” מורכב מן המילים „חנו בכ״ה”, כלומר, החשמונאים נחו ממלחמתם ביום כ״ה בכסלו [1]. לכאורה, זהו הסבר פשוט לכך שהחג נקרא על שם היום שבו התרחשה הישועה. אולם אם נתבונן מעט, תתעורר שאלה גדולה: מדוע היה חשוב כל כך להכניס את התאריך לתוך שמו של החג? הרי העיקר הוא הניצחון על היוונים וחידוש עבודת המקדש, ולא מספרו של היום בחודש. אילו היו החשמונאים מנצחים ביום אחר, האם משמעות הניצחון הייתה שונה? ומדוע דווקא המספר עשרים וחמש נעשה חלק משמו ומהותו של החג?

התשובה מתגלה בדברים עמוקים המובאים בתיקוני הזוהר. שם נקשרים כ״ד הימים הראשונים של חודש כסלו לכ״ד האותיות שבמשפט „ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, ואילו היום הכ״ה נקשר לכ״ה האותיות שבפסוק „שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד” [2]. החשבון מדויק: שש המילים שב„ברוך שם” כוללות עשרים וארבע אותיות, ושש המילים שב„שמע ישראל” כוללות עשרים וחמש אותיות. אולם מה משמעותו של המעבר הזה? הרי את שני המשפטים אנו אומרים בכל יום בקריאת שמע, בזה אחר זה. כיצד ייתכן שדווקא ההבדל שביניהם מבטא את מהות נס החנוכה?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במשמעותן של שתי ההכרזות. כאשר אנו אומרים „ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, אנו מכירים בכך שהעולם כולו נתון למלכותו של הקב״ה. אנו מביטים על המציאות שסביבנו, על הכוחות הפועלים בתוכה, על חוקי הטבע ועל כל מה שמתרחש, ומכריזים שאין היא מתקיימת בכוח עצמה. מאחורי כל הדברים עומדת הנהגה אלוקית המעניקה להם חיים וקיום.

אולם כאשר אנו אומרים „שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”, אנו מתרוממים להכרה עמוקה יותר. אין זו רק הודאה בכך שהקב״ה מנהיג עולם שבו קיימים כוחות רבים, אלא הכרה באחדותו המוחלטת. כל הכוחות הנראים לנו נפרדים, כל המאורעות השונים וכל סדרי הבריאה אינם עומדים כנגד מקורם, אלא נובעים מאחדותו יתברך.

בתורת הפנימיות מכונות שתי הבחינות הללו „ייחודא תתאה” ו„ייחודא עילאה”, כלומר, ייחוד תחתון וייחוד עליון. הייחוד התחתון מתחיל מן העולם שאנו מכירים ומגלה בתוכו את מלכות ה׳, ואילו הייחוד העליון מתרומם אל ההכרה באחדות האלוקית שממנה נמשכת המציאות כולה.

נמחיש זאת במשל. אדם נכנס לבית מלא במכשירים הפועלים בדרכים שונות. המקרר מקרר, התנור מחמם, המנורות מאירות והמזגן משנה את טמפרטורת החדר. מי שמתבונן על המכשירים מבחוץ רואה פעולות שונות ואף מנוגדות. אולם כאשר הוא בוחן את מקור פעולתם, הוא מגלה שכולם מקבלים את כוחם מאותה מערכת חשמל. אין הדבר מבטל את ההבדלים שבין המכשירים, אלא מגלה שמאחורי הפעולות השונות נמצא מקור משותף.

כך, בדרך משל, אפשר להבין את שתי מדרגות ההכרה. בתחילה האדם רואה עולם המורכב מכוחות וממאורעות רבים, ולומד להכיר בכך שכולם נתונים להנהגת הקב״ה. לאחר מכן הוא מתרומם להבנה שאחדות ה׳ אינה רק שליטה על הכוחות הקיימים, אלא המקור העמוק לעצם קיומם.

וכאן אנו מגיעים אל מלחמת החשמונאים. היוונים ביקשו להרחיק את ישראל מן התורה ומן המצוות, ולטמא את המקדש ואת השמנים. במאבק הזה עמדה על הפרק השאלה כיצד ראוי להביט על העולם: האם המציאות החומרית היא מרכז החיים, או שהיא נועדה לגלות את רצון ה׳ ואת תכלית הבריאה?

החשמונאים לא הסתפקו בהכרזה עיונית שהקב״ה מנהיג את העולם. הם היו מוכנים לפעול למען ההכרה הזאת, גם כאשר המציאות הצבאית והמדינית לא נראתה לטובתם. בעצם יציאתם למלחמה הם גילו שאינם מוכנים להשתעבד למבט החיצוני על הכוחות הנראים לעיניים. הם הבינו שיש אמת גבוהה יותר, המעניקה משמעות לכל הכוחות החומריים.

בדרך הרמז של תיקוני הזוהר, כ״ד הימים הראשונים של כסלו מייצגים את העבודה בתוך המציאות התחתונה, שבה האדם נדרש להכיר במלכות ה׳ למרות כל ההסתרות. זו בחינת „ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. אולם כאשר העבודה הזאת מגיעה להשלמתה, מתגלה מדרגה חדשה, בחינת „שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”. האדם אינו מסתפק עוד בכך שהוא מכיר בהשגחת ה׳ בתוך המציאות, אלא זוכה להתחבר אל ההכרה העמוקה באחדות המקור האלוקי.

וזהו סודו של היום הכ״ה. אין הוא רק היום שלאחר כ״ד בכסלו, אלא סמל להתעלות ממדרגת הכרת מלכות ה׳ בתוך העולם אל מדרגת ההכרה באחדותו העליונה. לאחר שהחשמונאים פעלו לגלות את מלכות ה׳ בתוך החושך, זכו להתגלות אור רוחני גבוה יותר, שעליו רומזות כ״ה האותיות של קריאת שמע.

מעתה נוכל להבין מדוע שמו של החג כולל דווקא את המספר כ״ה. הוא אינו מציין רק את הזמן שבו הסתיימה המלחמה, אלא רומז למהות ההארה שהתגלתה בעקבותיה. החשמונאים לא ניצחו רק כדי להסיר שלטון זר, אלא כדי לגלות שהעולם כולו שייך למלך אחד, ושכל הכוחות שבו נמשכים ממקור אלוקי אחד.

וזוהי גם עבודת האדם בימי החנוכה. פעמים רבות אנו מסוגלים להכיר בהשגחת ה׳ כאשר הדברים מתנהלים כפי שרצינו. כאשר אנו מצליחים, זוכים לשפע או רואים ברכה במעשינו, קל לנו לומר שהכול מאת הקב״ה. אולם כאשר המציאות מסתבכת, וכאשר כוחות שונים נראים כאילו הם מתנגדים זה לזה, ההכרה הזאת נעשית קשה יותר. האדם רואה לפניו סיבות, תוצאות ונסיבות, ועלול לשכוח שכל המציאות מתקיימת בתוך הנהגה אחת.

חנוכה מזכיר לנו שלא להסתפק במבט על הכוחות הנפרדים. עלינו ללמוד להתבונן במציאות מתוך אמונה במקור שממנו הכול נמשך. אין הכוונה שאנו מסוגלים להבין מדוע התרחש כל מאורע, או שעלינו להתעלם מן הצורך לפעול בתוך העולם. אלא שגם כאשר איננו מבינים את כל הדרכים, אנו יכולים להחזיק בהכרה שהקב״ה הוא מקור החיים וההנהגה.

וזהו המעבר מכ״ד לכ״ה: מן ההכרה שמלכות ה׳ מתגלה בעולם, אל ההכרה שכל העולם נובע מאחדותו. מן המבט הרואה כוחות רבים ומבקש לזהות את מנהיגם, אל המבט המבין שכל הכוחות הללו אינם קיימים אלא מכוחו.

כאשר אנו עומדים מול נרות החנוכה, אנו יכולים להתבונן בשלהבות הנפרדות המאירות יחד. כל שלהבת נראית כאור בפני עצמו, אך כולן מבטאות אותה מצווה ואותה הודאה לקב״ה. כך אנו מבקשים להכניס אל חיינו את המסר של „שמע ישראל”: גם בתוך ריבוי המאורעות, העיסוקים והכוחות, לא לאבד את ההכרה באחדות ה׳.

זוהי מתנתו של יום כ״ה בכסלו: ללמוד לראות מעבר לריבוי הכוחות והמאורעות, ולגלות שהכול עומד לפני מלך אחד, שממנו נמשכים החיים והאור.