יש דבר מפתיע בפתיחתה של תפילת „על הניסים”. לפני שאנו מספרים על גזירות היוונים ועל ניצחון החשמונאים, אנו אומרים: „על הניסים ועל הפורקן, ועל הגבורות ועל התשועות, ועל הנפלאות ועל המלחמות”. לכאורה, מדוע נדרשות שש לשונות כדי לתאר את הישועה? הרי נס, גבורה, תשועה ופלא הם מושגים קרובים מאוד זה לזה. האם אין כאן חזרה על אותו רעיון במילים שונות? ועוד יש להתבונן מדוע הדברים מסודרים דווקא בשלושה זוגות: ניסים ופורקן, גבורות ותשועות, נפלאות ומלחמות. מהו הקשר המיוחד בין כל שני ביטויים?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שני דברים שאנו רגילים לחבר ביניהם: הכוח שממנו נובעת פעולה, והתוצאה שבה אותו כוח מתגלה. אדם יכול לראות את התוצאה של מעשה מסוים, אך לא תמיד הוא מבחין בכוחות העמוקים שאפשרו אותו. הוא רואה הצלחה, אך אינו רואה את השנים הארוכות של לימוד, הכנה והתמדה שקדמו לה. הוא רואה מעשה חסד, אך אינו יודע איזו רגישות פנימית גרמה לעושה המעשה להבחין בצורך של זולתו.

נחשוב על תלמיד חכם המשיב תשובה לשאלה קשה. השומעים מתפעלים מן ההסבר הבהיר ומן היכולת למצוא פתרון במקום שבו אחרים התקשו. אולם התשובה ששמעו היא רק הביטוי החיצוני של דבר עמוק הרבה יותר: החכמה שהתלמיד חכם רכש, דרכי החשיבה שפיתח ועמל התורה שהשקיע במשך שנים. ההסבר שנאמר כעת הוא התוצאה, ואילו כוח התורה שבתוכו הוא המקור שממנו נבעה.

בדומה לכך אפשר להתבונן גם בהנהגת הקב״ה בעולם. אנו רואים מאורעות, הצלחות וישועות, אך איננו מסוגלים להשיג בשלמות את דרכי ההנהגה האלוקית העומדות מאחוריהם. בספרי הפנימיות מבואר שיש להבחין בין ההנהגות השורשיות לבין האופן שבו הן מתגלות במציאות התחתונה. ההנהגה העליונה היא המקור, והמאורע המתרחש לעינינו הוא האופן שבו אותה הנהגה הופיעה בחיינו.

לפי המהלך הזה, שלושת הזוגות שבפתיחת „על הניסים” מבטאים שלוש בחינות של הנהגה ושלוש תוצאות הנמשכות מהן. „על הניסים ועל הפורקן” רומז להנהגת החסד ולתוצאתה בגאולה ובהצלה. „ועל הגבורות ועל התשועות” רומז להנהגת הגבורה ולישועה שהתגלתה באמצעותה. „ועל הנפלאות ועל המלחמות” מבטא את ההנהגה העליונה הנפלאה ואת הופעתה בתוך המאבק ההיסטורי [1].

אין הכוונה שזו המשמעות הלשונית היחידה של כל מילה, אלא לביאור בדרך פנימיות התורה, המלמד כיצד אפשר להודות לא רק על התוצאה אלא גם על מקור הטובה.

כאן מתגלה חידוש גדול בעבודת ההודאה. בדרך כלל האדם נזכר להודות כאשר הוא רואה שינוי לטובה במצבו. אם היה חולה והבריא, הוא מודה על הבריאות. אם היה נתון בקושי כלכלי ונחלץ ממנו, הוא מודה על ההרחבה. ואם עמד בפני סכנה וניצל, הוא מודה על ההצלה. כל אלו הודאות חשובות מאוד, אך הן מתמקדות בעיקר במה שהתרחש עבורו בפועל.

לעומת זאת, יש מדרגה עמוקה יותר, שבה האדם מתבונן לא רק בטובה המסוימת שקיבל, אלא גם בחסד האלוקי שממנו היא נמשכה. הוא מכיר בכך שהקב״ה אינו מיטיב עימו רק בשעה שהוא מבחין בישועה יוצאת דופן. עצם החיים, הכוחות, האפשרויות וההשגחה המתמדת הם חלק מן הטובה האלוקית, גם כאשר אינם מתגלים במאורע דרמטי.

וזהו עומק ההבדל בין הודאה על הפורקן לבין הודאה על החסד שבשורשו. הפורקן הוא המאורע שבו האדם השתחרר מן הצרה, ואילו החסד הוא ההנהגה האלוקית שהביאה לישועה. כאשר האדם מודה על שניהם, הוא אינו מסתפק בשמחה על כך שהקושי הסתיים, אלא מבקש לחזק בתוכו את ההכרה במקור הישועה.

אפשר להמחיש זאת ביחס שבין ילד להוריו. כאשר ילד צעיר מקבל מתנה, הוא שמח מאוד ומודה עליה. אולם ככל שהוא מתבגר, הוא מסוגל להכיר גם בדברים שאינם נראים כמתנות: בדאגה המתמדת, באחריות, בהכוונה ובהשקעה ארוכת השנים שהעניקו לו הוריו. המתנה היא אירוע מסוים, אך האהבה והמסירות שהביאו לנתינתה גדולות בהרבה מן האירוע עצמו.

כך גם בעבודת האדם מול הקב״ה. כאשר אנו מודים על הישועה, אנו מודים על דבר מסוים שהתרחש. אך כאשר אנו מעמיקים ומתבוננים בהנהגה האלוקית, אנו מבקשים לראות מעבר לאירוע עצמו ולהכיר במי שמנהיג את חיינו.

מעתה אפשר להבין מדוע פתיחת „על הניסים” קודמת לסיפור החשמונאים. חז״ל מבקשים להכין את לב האדם למבט הנכון על המאורעות. קודם כול עליו לדעת שאין מדובר רק בסיפור של ניצחון והצלה, אלא בגילוי של הנהגה אלוקית. רק לאחר ההכרה הזאת הוא יכול לשמוע את סיפור הגזירות והניצחון ולהבין את משמעותו הרוחנית.

וזוהי גם משמעות הפסוק: „טוב להודות לה׳ ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות” [2]. ההודאה אינה מסתיימת בתיאור הטובות הגלויות, אלא מבקשת לגלות את חסדו ואת נאמנותו של הקב״ה גם כאשר המציאות אינה ברורה לנו בשלמותה.

הודאה שלמה אינה מתמקדת רק במה שקיבלנו, אלא גם במקור שממנו באה הטובה. היא מלמדת אותנו לראות מעבר לתוצאה ולהכיר בחסד האלוקי שממנו נמשכים חיינו.

וזוהי עבודה מעשית שאפשר לאמץ בכל יום. כאשר אנו מודים על הצלחה מסוימת, כדאי להתבונן גם בכוחות שאפשרו אותה. כאשר אנו מודים על בריאותנו, ראוי שנזכור גם את המתנה המתמדת של החיים. וכאשר אנו מודים על אדם שעזר לנו, עלינו להכיר לא רק במעשה שעשה, אלא גם ברצון הטוב ובמסירות שעמדו מאחוריו.

כך נעשית ההודאה עמוקה יותר. היא אינה תלויה רק במספר המאורעות המיוחדים שאירעו לנו, אלא ביכולת לזהות את הטוב המתמשך המלווה את החיים. ומתוך ההכרה הזאת אנו יכולים להבין מדוע תפילת „על הניסים” פותחת בלשונות כפולות: כדי שנלמד להודות גם על הישועה שהתרחשה לעינינו וגם על ההנהגה האלוקית

שהביאה אותה.