מזמור צ״ו | שירו לה׳ שיר חדש

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ. ב. שִׁירוּ לַיְיָ בָּרְכוּ שְׁמוֹ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ. ג. סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו. ד. כִּי גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים. ה. כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַיְיָ שָׁמַיִם עָשָׂה. ו. הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ. ז. הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד וָעֹז. ח. הָבוּ לַיְיָ כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. ט. הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ. י. אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְיָ מָלָךְ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים. יא. יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יב. יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר. יג. לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

יש רגעים שבהם האדם מודה לה׳ על טובה שקיבל, ויש רגעים שבהם הוא מרגיש שכל העולם צריך להצטרף לשירה. מזמור צ״ו פותח בקריאה החוזרת שלוש פעמים: „שירו לה׳”. אולם השירה הזאת אינה נשארת בתוך בית הכנסת או בתוך עם ישראל בלבד. המשורר פונה אל „כל הארץ”, מבקש לספר „בגוים כבודו”, קורא ל„משפחות עמים” להכיר בכבוד ה׳, ולבסוף מצרף לשמחה גם את השמים, הים, השדות ועצי היער. זהו מזמור שגבולותיו הולכים ומתרחבים עד שהעולם כולו נעשה כביכול קהל אחד העומד לפני מלך אחד.

מה גרם לקריאה הרחבה הזאת? מהו „השיר החדש” שראוי לשיר לה׳, אם הרי תמיד אפשר לשבח אותו על הבריאה ועל חסדיו? ומדוע מזמור של שמחה מסתיים דווקא בהכרזה שה׳ בא לשפוט את הארץ? שאלות אלה פותחות את הדרך להבנתו: המזמור אינו עוסק בשבח כללי בלבד, אלא בגילוי מלכות ה׳ לעיני העולם. כל עוד בני אדם מייחסים כוח מוחלט לאלילים, למאורעות או לבעלי שררה, הכרת מלכות ה׳ אינה שלמה בקרבם. אולם כאשר יתברר שהבורא הוא גם המנהיג המשגיח והשופט בצדק, השירה תתחדש, והמשפט עצמו יהיה סיבה לשמחה.

הקשר המיוחד להעלאת ארון הברית לירושלים

בדברי הימים א׳, פרק ט״ז, מסופר שדוד העלה את ארון הברית לירושלים והעמיד משוררים להודות ולהלל לפני ה׳. בתוך השירה שבאותו מעמד מופיעים ברצף פסוקים המקבילים לרוב מזמורנו, החל מן הקריאה „שירו לה׳ כל הארץ, בשרו מיום אל יום ישועתו” ועד לתיאור שמחת השמים, הארץ, השדה והעצים. זו הקבלה מפורשת בין לשון המזמור לבין השירה שנאמרה בפני הארון, אף שיש הבדלים אחדים בנוסח ובסדר הביטויים. לכן יש בסיס ממשי לקשר בין מזמור צ״ו לבין שירת הארון; אין צורך להמציא מאורע או תאריך שאין להם מקור.

רד״ק מבאר שהמזמור חובר בעת העלאת הארון מבית עובד אדום, ומוסיף שבנוסח שבספר תהילים הוא מכוון גם לקיבוץ הגלויות: שיר הישועה העתידה מתחדש מתוך שיר שכבר נאמר בעבר. רש״י ומצודת דוד מדגישים בפירושם את העתיד, כאשר גילוי מלכות ה׳ ופעולת משפטו יביאו לישועה רחבה. כך אין הכרח להעמיד את כל המזמור על רגע אחד בלבד. אפשר לשמוע בו את הד השירה העתיקה בעת העלאת הארון, ובד בבד להבין כיצד מילותיו נושאות ציפייה ליום שבו כל העמים יכירו בה׳. (דברי הימים א׳ ט״ז; רש״י, רד״ק ומצודת דוד)

מה חדש בשיר החדש?

ה„שיר החדש” אינו חייב להיות שיר שנוצר זה עתה מבחינה מוזיקלית. רש״י מפרש כאן שהחידוש הוא הישועה העתידה, כפי שמרמז סיום המזמור „כי בא לשפוט הארץ”. רד״ק מסביר שכאשר תתרחש ישועה חדשה, העם יחזור לשבח את ה׳ בדרך חדשה ומתוך שמחה חדשה, גם אם כבר שר בעבר שירי הודיה. התחדשות המאורע מולידה התחדשות בהכרת הטובה. לפי מלבי״ם, יש כאן חידוש עמוק עוד יותר: על העולם להכיר לא רק בכך שה׳ ברא אותו פעם, אלא בכך שהוא מקיים ומנהיג אותו בכל עת, גם כאשר הנהגתו מתגלה באמצעות חוקי הטבע הרגילים. לכן „השיר החדש” הוא גם שירה על ההשגחה המתמדת, שאינה מתיישנת לעולם.

שלוש הדרכים משלימות את הבנת מהלך המזמור, אך אינן אותו פירוש ממש. שיר לעתיד מבטא תקווה לגילוי מלכות ה׳; שיר המתחדש לאחר ישועה מבטא הכרת הטוב על המאורע החדש; ושירה על חידוש הבריאה המתמיד מלמדת שגם הדברים שנראים קבועים ורגילים תלויים בכל רגע ברצון הבורא. המשותף לכולן הוא שהאדם אינו מסתפק בזיכרון של חסדים ישנים, אלא לומד להכיר את ה׳ מחדש.

מדוע מזמינים גם את אומות העולם לשיר?

בניגוד למזמורים שבהם הדובר מתאר את צרותיו האישיות, כאן כמעט כל המזמור מופנה אל האנושות כולה. „כל הארץ”, „הגוים”, „כל העמים” ו„משפחות עמים” אינם קישוטי לשון בלבד: הם מלמדים שמלכות ה׳ אינה מוגבלת לעם אחד או למקום אחד. עם ישראל נושא את האמונה בבורא העולם ומצווה לפרסם את כבודו; ואילו החזון שמציג המזמור הוא שכל בני האדם יכירו באותו בורא ובאותה הנהגה של צדק.

הפסוק „כי כל אלהי העמים אלילים וה׳ שמים עשה” מסביר מה עומד מאחורי הקריאה הזאת. מבחינת המזמור, אין להשוות את הבורא לכוחות שהעמים ייחסו להם אלוהות. המאורות, כוחות הטבע וכל יציר אחר אינם מקור כוח עצמאי העומד כנגד ה׳; גם הם חלק מן הבריאה. לכן ההכרה במלכות ה׳ אינה באה רק להוסיף שם חדש לרשימת האלים של העולם הקדום, אלא לשנות את נקודת המבט מן היסוד: יש בורא אחד שיצר את העולם והוא מושל בו.

מדוע כולם שמחים כאשר ה׳ בא לשפוט את הארץ?

אצל בני אדם המילה „משפט” עשויה לעורר דאגה, משום שבית דין בוחן מעשים ומטיל אחריות. אולם המזמור מתאר את משפט ה׳ כסיבה לשמחה כללית: „ישמחו השמים ותגל הארץ”. הסיבה לכך היא שהמשפט האלוהי אינו תלוי בדעות קדומות, בכוחו של בעל הדין או במעמדו. הוא משפט של צדק, יושר ואמת. במקום שבו אלימות, שקר ועוול מעוותים את החיים, משפט נכון הוא הבטחה לתיקון.

רד״ק מפרש את שמחת השמים, הארץ, הים והעצים כתיאור ציורי של השלום והטובה שישררו בעת שהמשפט יתוקן בעולם. מלבי״ם מדגיש נקודה אחרת: חוקי הבריאה נשארים קיימים, אך בתוכם מתגלה הנהגה מדויקת שבה ה׳ משגיח על האדם לפי מעשיו. שתי הדרכים אינן מכחישות את האחריות האנושית; אדרבה, הן מלמדות שמלכות ה׳ אינה רק כוח גדול, אלא הנהגה מוסרית המחייבת צדק בעולם. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

הקשר לקבלת שבת

בסדר קבלת שבת המזמור נאמר לאחר „לכו נרננה”. המזמור הקודם מסתיים באזהרה מפני הקשיית הלב ובתזכורת לכך שישראל לא נכנסו אל המנוחה בעקבות חוסר האמון בדור המדבר. מזמור צ״ו פותח בשירה חדשה, בהזמנה להכיר במלכות ה׳ ובקריאה לכל הארץ להצטרף לשבחו. ההצמדה בין המזמורים מזמינה את המתפלל לעבור מן האזהרה אל תיקון הלב: במקום להתלונן ולהיסגר בפני רצון ה׳, להודות, להקשיב ולשיר מתוך הכרה מחודשת.

השבת עצמה מזכירה את בריאת העולם ואת מלכות הבורא על כל מעשיו. לכן שירת „כל הארץ” מתאימה מאוד למעבר מימי המעשה אל היום שבו האדם משבית את מלאכתו ומעיד שהעולם אינו עומד על כוחו שלו. עם זאת, זו משמעות רעיונית של אמירת המזמור בקבלת שבת, ולא טענה שכל פסוק נכתב במקורו דווקא על שבת. המזמור נושא משמעות עצמאית על מלכות ה׳, על ישועתו ועל תיקון העולם, ומתוך משמעות זו הוא מאיר גם את קבלת השבת.

המסר המרכזי של המזמור

מזמור צ״ו מזמין את האדם לעבור שלושה שלבים: תחילה להכיר בטובות שה׳ עושה ולשיר עליהן; לאחר מכן להבין שה׳ אינו רק בורא העולם אלא גם מנהיגו, ושאין כוח בעולם שאינו תלוי בו; ולבסוף לשמוח בכך שהוא שופט בצדק ומוביל את העולם לתיקונו. השירה העמוקה ביותר אינה באה רק לאחר שאדם קיבל את מבוקשו, אלא כאשר הוא יודע שיש מלך לעולם, שהוא מנהיג אותו בחכמה ושמשפטו אמת. מתוך ההכרה הזאת יכולה השמחה להתפשט מן היחיד אל כל ישראל, מן האומה אל כלל העמים, ומן האנושות אל הבריאה כולה.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוקים א–ג – הזמנה לשירה חדשה ולפרסום ישועת ה׳: הקריאה לישראל ולעולם כולו להודות, לברך ולספר על נפלאותיו.

פסוקים ד–ו – גדולת הבורא מול אלילי העמים: ה׳ ברא את השמים, וכבודו, עוזו ותפארתו ניכרים בבריאה ובמקום קודשו.

פסוקים ז–ט – קריאה למשפחות העמים להכיר במלכות ה׳, להביא לו כבוד, להיכנס לחצרותיו ולהשתחוות לפניו ביראה.

פסוק י – הכרזת מלכות ה׳ ומשפטו: העולם עומד על מכונו, וה׳ דן את העמים ביושר.

פסוקים יא–יג – שמחת הבריאה כולה לקראת גילוי מלכות ה׳ ומשפטו הצודק, הנאמן והישר.

המהלך ברור: תחילה מזמינים את כל הארץ להודות לה׳, אחר כך מבהירים מדוע רק לו ראוי הכבוד, משם קוראים לעמים לעבוד אותו ביראה, ולבסוף מגיעים להכרזה על המשפט האלוהי ולשמחה שתמלא את הבריאה כולה.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

חלק ראשון – שיר חדש לכל הארץ

פסוקים א–ג

המזמור נפתח בשלוש קריאות חוזרות לשירה. המשורר מבקש שלא להסתפק ברגש הפרטי, אלא לפרסם את ישועת ה׳ ולהפוך את השירה לבשורה המגיעה אל כלל העמים.

פסוק א – השיר החדש שאמור להישמע בכל הארץ

שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ[1] שִׁירוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ[2].

ביאור הפסוק

שִׁירוּ לַיְיָ – הודו לה׳ והרימו קול של שבח לפניו, מתוך הכרה שהוא מקור הישועה והטובה. שִׁיר חָדָשׁ – שיר המתחדש בעקבות גילוי חדש של חסד ה׳ וישועתו. לפי פירוש אחד הוא מכוון לישועה העתידה; לפי פירוש אחר הוא מלמד שגם ההכרה בהשגחת ה׳ המתמדת צריכה להתחדש בלב בכל יום. שִׁירוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ – הקריאה אינה מיועדת רק לישראל. כל יושבי הארץ נקראים להכיר בבורא ולשבח אותו, מפני שמלכותו חלה על העולם כולו.

בקצרה

לא די לשיר על חסדים שכבר זכינו להם בעבר. דוד אינו נזכר בכותרת המזמור, אך השירה המיוחסת להעלאת הארון פותחת כאן פתח לשירה על הישועה העתידה ולהתחדשות האמונה בכל יום. כשאדם מתבונן בחסדי ה׳ מחדש, גם שיר ישן נעשה עבורו שיר חדש.

מקורות והרחבות

[1] שיר חדש: רש״י ומצודת דוד מפרשים את ה„שיר החדש” על העתיד, כאשר תתגלה ישועת ה׳. רד״ק מקשר את השיר לשירת העלאת הארון בדברי הימים ומפרש את חידושו גם על קיבוץ גלויות. מלבי״ם מדגיש חידוש נוסף: ידיעת ה׳ כמקיים ומנהיג את העולם בכל רגע, ולא רק כמי שבראו בראשיתו. (רש״י, רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[2] כל הארץ: „כל הארץ” מכוון ליושביה, ולא לקרקע המביעה מילים ממש. הקריאה לכל האנושות היא חלק מן החזון שבו הכרת מלכות ה׳ אינה מוגבלת לישראל. בפסוקים האחרונים הבריאה עצמה מצטרפת לשבח בדרך משל. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ב – ברכת ה׳ ובשורת ישועתו בכל יום

שִׁירוּ לַיְיָ בָּרְכוּ שְׁמוֹ[3] בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ[4].

ביאור הפסוק

שִׁירוּ לַיְיָ – המשיכו לשבח את ה׳ בשירה ובהודיה. בָּרְכוּ שְׁמוֹ – הכירו בטובות שהוא משפיע ופרסמו את כבודו; הברכה אינה מעניקה לה׳ דבר שחסר לו, אלא מבטאת את הודאת האדם על שפעו. בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ – ספרו שוב ושוב על ישועת ה׳ כאילו הבשורה טרייה וחדשה בכל יום. אפשר גם להבין שישועתו והשגחתו אינן חדלות, ועל כן בכל יום נמצאת סיבה חדשה להודות לו.

בקצרה

הכרת הטוב אינה אמורה להיעלם לאחר שההתרגשות הראשונית חלפה. המשורר מלמד לחזור ולספר את חסדי ה׳ בדרך שתחדש את ההודאה. גם כשהישועה כבר מוכרת לנו, ראוי לראות בה מתנה ולא דבר המובן מאליו.

מקורות והרחבות

[3] ברכו שמו: מלבי״ם מבחין בין שבח כללי לגדולת הבורא לבין ברכה הנובעת מהכרת ההשפעה והטובה שאנו מקבלים ממנו. כך מתברר הקשר שבין „ברכו שמו” לבין „ישועתו”. (מלבי״ם)

[4] בשרו מיום ליום: רד״ק מפרש שמזכירים בכל יום את הישועה כך שמתיקות סיפור הבשורה תישמר כאילו אירעה כעת. מלבי״ם מדגיש שה׳ מחדש את קיום הבריאה תמיד, וגם הטוב הנראה רגיל אינו מנותק מרצונו. הביטוי בדברי הימים הוא „מיום אל יום”. (רד״ק ומלבי״ם; דברי הימים א׳ ט״ז, כג)

פסוק ג – לספר את כבוד ה׳ בכל העמים

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ[5] בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו[6].

ביאור הפסוק

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם – הביאו לידיעת האומות את גדולת ה׳, ואל תצמצמו את ההודאה לקהל אחד. כְּבוֹדוֹ – ספרו על הכבוד שה׳ מגלה בעולמו ועל הכבוד שהעניק לישראל בהושיעו אותם. בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו – פרסמו בכל מקום גם את מעשיו המופלאים, המעידים שהוא מושל בעולם ויכול להביא ישועה שלא הייתה צפויה לפי הנסיבות הרגילות.

בקצרה

האמונה אינה רק תחושה פרטית. כאשר מתגלה חסד גדול, יש ערך לסיפורו ולהודאה עליו. המשורר מבקש שגדולת ה׳ ונפלאותיו יהיו מוכרות גם מחוץ לגבולות ישראל, עד שהעולם כולו יכיר במקור הישועה.

מקורות והרחבות

[5] כבודו בגויים: רד״ק מדגיש את הכבוד שניתן לישראל לעיני העמים לאחר שהיו שפלים בעיניהם. על פי דרכו, פרסום הישועה מגלה בעולם את כבוד ה׳. (רד״ק)

[6] בכל העמים נפלאותיו: מלבי״ם מבחין בין ההכרה בה׳ כבורא לבין ההכרה בכוחו לשנות את סדרי הטבע ולהשגיח על ברואיו. פירושו למילים „גוים” ו„עמים” בנוי על הבחנה לשונית מיוחדת שלו; אין הכרח לראות את שני הכינויים כשתי קבוצות מוגדרות לפי פשוטו של הפסוק. (מלבי״ם)

חלק שני – גדולת הבורא מול אלילי העמים

פסוקים ד–ו

כאן מסביר המשורר מדוע ראוי לכל הארץ לשיר: ה׳ הוא הבורא והמושל, ואין להשוות את כוחו לאלילים או לכוחות הטבע. ההוד וההדר שמסביבו מבטאים מלכות של גדולה וקדושה.

פסוק ד – גדולת ה׳ מעל כל כוח שנחשב לאלוהות

כִּי גָדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד[7] נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים[8].

ביאור הפסוק

כִּי גָדוֹל יְיָ – ה׳ גדול מכל מה שהאדם יכול להשיג ולהקיף, מפני שהוא בורא העולם ומנהיגו. וּמְהֻלָּל מְאֹד – ראוי לשבחו שבח גדול על חכמתו, כוחו וחסדיו. נוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים – כוחו ומוראו עליונים מכל מי שנקרא בשם אלוהות או מכל כוח שהעמים מחשיבים לבעל שלטון. לפי פירוש נוסף, אפילו המלאכים, המכונים לעיתים „אלהים”, כפופים לגדולתו.

בקצרה

לאחר הקריאה לספר את נפלאותיו, המשורר מסביר מדוע רק ה׳ ראוי לשבח הזה: אין הוא עוד כוח בין כוחות מתחרים. כל הכוחות והברואים תלויים בו, ועל כן ההתבוננות בהם צריכה להוליך אל הכרת הבורא.

מקורות והרחבות

[7] גדול ומהולל מאוד: „גדול” מציין את כוחו וממשלתו של ה׳ על הכול, ו„מהולל” מדגיש שראוי להכיר בחכמתו, בחסדו ובמעשיו. לפי מלבי״ם, גדולתו אינה רק בכך שהיה הסיבה הראשונה לבריאה, אלא גם בכך שקיומה תלוי בו תמיד. (רד״ק ומלבי״ם)

[8] נורא על כל אלהים: רד״ק מפרש „אלהים” כאן על המלאכים, שגם הם מכירים ברוממות הבורא. לפי דרך המתייחסת לאמונות העמים, הכוונה לכל כוח שנחשב אצלם לאלוהות. הפסוק הבא מבהיר שאין לאלילים מעמד אלוהי אמיתי. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

פסוק ה – ההבדל בין הבורא לאלילים

כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים[9] וַיְיָ שָׁמַיִם עָשָׂה[10].

ביאור הפסוק

כִּי כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים – מה שהעמים עובדים לו כאלוהות הוא הבל ואינו אל בעל כוח עצמאי. גם אם מדובר בכוכבים, במאורות או בכוחות הטבע, כולם נבראים ואינם מקור קיומם. וַיְיָ שָׁמַיִם עָשָׂה – לעומת זאת ה׳ הוא שברא את השמים ואת כל צבאם, ולכן אין להשוות אותו אליהם ואין לייחס להם את כוח הבריאה.

בקצרה

הפסוק מעמיד הבחנה יסודית: אין לעבוד את מה שנברא כאילו הוא בורא. דווקא העולם המופלא שסביבנו אמור להוביל אותנו אל מי שיצר אותו. הכרת כוחות הבריאה אינה מחליפה את האמונה בה׳, אלא יכולה לחזק אותה.

מקורות והרחבות

[9] אלהי העמים אלילים: „אלילים” היא לשון המציינת אלוהות של הבל, חסרת כוח אלוהי ממשי. רד״ק ומלבי״ם מדגישים את הפנייה של עובדי עבודה זרה אל המאורות ואל צבא השמים, אף שגם הם נבראים הכפופים לרצון ה׳. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

[10] וה׳ שמים עשה: השמים, הנתפסים בעיני האדם כבעלי עוצמה עצומה, משמשים בפסוק הוכחה לגדולת הבורא ולא לאלוהות עצמאית. הניגוד בין אלילים לבין מי שברא את השמים הוא עיקר הראיה. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)

פסוק ו – ההוד וההדר של מלך העולם

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו[11] עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ[12].

ביאור הפסוק

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו – גדולה, יופי מלכותי וכבוד מצויים לפני ה׳, כלומר כל תיאור של רוממות והדר שייך לו. עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ – כוחו ותפארתו ניכרים במקום מקדשו. לפי פירוש אחד הכוונה למקום הקדוש שבו עובדים אותו בארץ; לפי פירוש נוסף, מדובר בשמים שהם מקום כבודו העליון. אין הכתוב מבקש לומר שכוח ה׳ מוגבל למקום מסוים, אלא ששם מתגלה כבודו לעובדיו.

בקצרה

אחרי שהמשורר שולל את כוחם העצמאי של האלילים, הוא מתאר את כבוד ה׳ בלשון של מלכות. אין הוא מבקש רק הכרה שכלית בכך שה׳ ברא הכול, אלא גם יחס של כבוד, יראה והשתחוויה לפניו.

מקורות והרחבות

[11] הוד והדר: מלבי״ם מבחין בין „הוד” כביטוי למעלה פנימית ובין „הדר” כהופעת היופי והגדולה כלפי חוץ. זוהי הבחנה פרשנית שמרחיבה את משמעות הביטויים ולא תרגום הכרחי של כל מילה בלשון המקרא. (מלבי״ם)

[12] עוז ותפארת במקדשו: רד״ק מפרש כאן את „מקדשו” על השמים, מקום קודשו העליון. במקומות אחרים במזמור, כגון „חצרותיו”, הוא מפרש על בית המקדש. מלבי״ם מדגיש את הופעת כוח הנהגתו של ה׳ במקדשו. יש לשמור על ההבחנה ולא לזהות באופן אוטומטי את „מקדשו” בפסוק עם החצרות שבפסוק ח׳. (רד״ק ומלבי״ם)

חלק שלישי – הקריאה לעמים להכיר במלכות ה׳

פסוקים ז–ט

השירה הופכת להזמנה לבוא לפני ה׳ בכבוד וביראה. העמים אינם נקראים רק לשמוע על נפלאותיו, אלא גם להכיר במלכותו ולנהוג לפניו בדרך של כבוד והכנעה.

פסוק ז – קריאה למשפחות העמים לתת כבוד לה׳

הָבוּ לַיְיָ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים[13] הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד וָעֹז[14].

ביאור הפסוק

הָבוּ לַיְיָ – תנו לה׳ את הכבוד המגיע לו, כלומר הכירו בגדולתו ופרסמו אותה. מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים – כל העמים ומשפחות האומות נקראים להשתתף בהכרה הזאת. הָבוּ לַיְיָ כָּבוֹד וָעֹז – יחסו לו את הכבוד ואת הכוח האמיתיים, ואל תייחסו את הנהגת העולם לאלילים או לכוחות אחרים.

בקצרה

אין האדם מסוגל להוסיף כוח לה׳, שהרי הכול ממנו. מה שהוא יכול לעשות הוא להכיר באמת, לתת לה מקום בדבריו ובמעשיו ולהפסיק לייחס כוח מוחלט לדברים שאינם ראויים לכך. זו משמעות הקריאה „הבו” במזמור.

מקורות והרחבות

[13] הבו לה׳ משפחות עמים: „הבו” משמעו תנו, והקריאה מופנית לכל האומות. בפירוש המצודות לדברי הימים א׳ ט״ז, כח, מודגש שהנתינה היא באמירת הכבוד והעוז השייכים לה׳, ולא בהענקת כוח שלא היה בו. (מצודת ציון ומצודת דוד על דברי הימים א׳ ט״ז, כח)

[14] כבוד ועוז: מלבי״ם מדגיש שלא די להודות בה׳ כבורא בעל כבוד, בעוד מייחסים את הכוח המנהל את העולם לאחרים. „עוז” פירושו כאן הכרה בכוחו ובהשגחתו בפועל. (מלבי״ם)

פסוק ח – לבוא אל חצרות ה׳ במנחה

הָבוּ לַיְיָ כְּבוֹד שְׁמוֹ[15] שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו[16].

ביאור הפסוק

הָבוּ לַיְיָ כְּבוֹד שְׁמוֹ – הכירו בשם ה׳ ובמלכותו ופרסמו את הכבוד הראוי לו. שְׂאוּ מִנְחָה – בואו אל עבודת ה׳ עם מתנה או קרבן המבטאים כבוד והכנעה, כפי שנהוג לבוא לפני מלך עם מנחה. וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו – בואו אל חצרות מקדשו, המקום שבו עובדים אותו ומכריזים על כבודו. בחזון המזמור גם בני העמים נקראים להתקרב לעבודת ה׳.

בקצרה

הכרת מלכות ה׳ אינה נשארת בדיבור. המשורר מתאר את העמים כבאים בפועל אל חצרותיו, עם מנחה ועם כבוד. יש בכך ציור של עולם שבו האמונה בבורא מתבטאת גם בעבודה ובהנהגה גלויה.

מקורות והרחבות

[15] כבוד שמו: הביטוי מדגיש את פרסום כבוד ה׳ וההכרה בשמו כמלך העולם. אין הכוונה שה׳ זקוק לכבוד מן האדם, אלא שהאדם מצווה להכיר בו ולנהוג לפניו בכבוד. (מצודת דוד ומלבי״ם)

[16] שאו מנחה ובואו לחצרותיו: לפי הפשט, המנחה היא מתנה או קרבן, והחצרות הן חצרות בית המקדש. מלבי״ם מבאר זאת גם כמשל לבואם של העמים לפני מלך גדול מתוך הכרה ברוממותו. השוואת נוסח הפסוק לדברי הימים חשובה: שם נאמר „ובאו לפניו”, ואילו כאן „לחצרותיו”. (רד״ק, מלבי״ם; דברי הימים א׳ ט״ז, כט)

פסוק ט – להשתחוות לפני ה׳ ביראה ובהדר

הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ[17] חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ[18].

ביאור הפסוק

הִשְׁתַּחֲווּ לַיְיָ – הכניעו עצמכם לפני ה׳ והביעו בגופכם ובלבכם את ההכרה במלכותו. בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ – עשו זאת בדרך מכובדת, טהורה וקדושה. לפי פירוש אחד הכוונה ליופיו ולקדושתו של מקום המקדש, שבו נערכת ההשתחוויה. חִילוּ מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ – עמדו ביראה וברעדת כבוד לפני ה׳, אתם כל יושבי הארץ, מתוך הכרה בגודל כוחו ובקדושתו.

בקצרה

השירה והיראה אינן מנוגדות. אפשר לשמוח בקרבת ה׳ ובאותה שעה לעמוד לפניו בענווה וביראת כבוד. המזמור מלמד שעבודת ה׳ שלמה כאשר השמחה אינה הופכת לקלות ראש, והיראה אינה מבטלת את השמחה.

מקורות והרחבות

[17] בהדרת קודש: רד״ק מסביר שההשתחוויה היא במקדש, הבית המהודר והמקודש. מלבי״ם רואה בביטוי גם תיאור של הופעת ההנהגה האלוהית מעבר לגבולות הטבע הרגיל. הפשט מתייחס להשתחוויה בהדרת קדושה, והפירוש הרעיוני נוסף עליו. (רד״ק ומלבי״ם)

[18] חילו מפניו: „חילו” מלשון חיל ורעדה, כלומר יראו מפניו. אצל מלבי״ם היראה נובעת גם מן ההכרה שהבורא אינו כבול לחוקי הטבע, ויש בידו לגלות את כוחו ולהנהיג את העולם כרצונו. (מצודת ציון ומלבי״ם)

חלק רביעי – מלכות ה׳ ומשפט הצדק

פסוק י

זהו המשפט המרכזי של המזמור: ה׳ מלך, העולם יציב בידיו, והוא דן את העמים ביושר. מלכותו מתגלה לא רק בגדולה ובכוח, אלא גם בצדק.

פסוק י – ה׳ מלך והעולם נידון ביושר

אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְיָ מָלָךְ[19] אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט[20] יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים[21].

ביאור הפסוק

אִמְרוּ בַגּוֹיִם יְיָ מָלָךְ – הודיעו לכל האומות שה׳ הוא מלך העולם, וכי הוא המנהיג האמיתי ולא כוחות שהעמים ייחסו להם שלטון עצמאי. אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט – גם העולם המיושב יתבסס ויעמוד על מכונו. לפי פירוש אחד הכוונה ליציבות סדרי הבריאה; לפי פירוש אחר, לשלום וליישוב העולם שיבואו כאשר תוכר מלכות ה׳. יָדִין עַמִּים בְּמֵישָׁרִים – ה׳ ישפוט את העמים ביושר וינהיג משפט שאינו מעוות לטובת בעל כוח או בעל מעמד.

בקצרה

מלכות ה׳ אינה מסתכמת בהכרזה של שלטון. היא מביאה לעולם יציבות ומעמידה את המשפט על יסודות של יושר. לכן יש שמחה בגילוי מלכות ה׳: כאשר המשפט מתוקן, בני אדם יכולים לחיות בעולם של אמת ושל צדק.

מקורות והרחבות

[19] ה׳ מלך: הקריאה „אמרו בגוים” מבקשת לפרסם את מלכות ה׳ באומות. רד״ק מציב זאת בחזון העתידי של גאולת ישראל והכרה עולמית במלכות ה׳; מלבי״ם מדגיש שה׳ מנהיג את העולם בעצמו ואינו מוסר את שלטונו לכוחות אחרים. (רד״ק ומלבי״ם)

[20] תכון תבל בל תמוט: רד״ק מפרש על יציבות העולם והשלום שיבואו בעתיד, עד שלא ילמדו עוד מלחמה. מלבי״ם מדגיש גם את הקביעות של סדרי הטבע, שלצדם פועלת השגחת ה׳. אלו דרכי פירוש שונות לאותה הכרזה. (רד״ק ומלבי״ם)

[21] ידין עמים במישרים: הפסוק מדגיש הנהגת משפט ישר לכל העמים. רד״ק מתייחס גם לעשיית דין ברשעים ולסילוק העוול מן העולם. לפי מלבי״ם, המשפט מתקיים בתוך עולם שחוקיו עומדים, משום שהטבע וההשגחה אינם מנותקים זה מזה. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

חלק חמישי – שמחת הבריאה לקראת תיקון העולם

פסוקים יא–יג

בסיום מצטרפת הבריאה כולה לשמחה. השמים, הארץ, הים, השדות והעצים נעשים דימויים לשמחה העתידה כאשר יוכר בעולם משפט ה׳ הצודק והנאמן.

פסוק יא – השמים והארץ מצטרפים לשמחה

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ[22] יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ[23].

ביאור הפסוק

יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ – כאילו גם השמים והארץ שמחים על גילוי מלכות ה׳ ועל הטובה שתבוא לעולם. זהו תיאור שירי שבו הבריאה משתתפת בשמחת האדם. יִרְעַם הַיָּם – קול גלי הים הנשמע ברעש גדול מתואר כאילו הוא קול של שמחה ושבח. וּמְלֹאוֹ – גם כל מה שנמצא בים, ובכלל זה בעלי החיים החיים בו, נכלל בתיאור השמחה.

בקצרה

השמחה אינה נשארת בתוך בתי בני האדם. המשורר מרחיב את התמונה עד שהטבע כולו כביכול משתתף בשירה. זוהי לשון פיוטית המביעה את גודל הישועה ואת השלום שיבוא כאשר יתברר משפט ה׳ בעולם.

מקורות והרחבות

[22] ישמחו השמים ותגל הארץ: רד״ק מפרש את שמחת הבריאה כמשל לשמחה הגדולה שתהיה בעולם בעת שלום וטובה. מלבי״ם מבדיל בין שמחה של דבר קבוע לבין גיל על התחדשות, ורואה בפסוק גם רמז ליחס בין הנהגת הטבע הקבועה לבין השגחה המתחדשת לפי מעשי האדם. (רד״ק ומלבי״ם)

[23] ירעם הים ומלואו: לפי רד״ק, „מלואו” כולל את הדגים ושאר היצורים שבים. רעש הים מתואר כשמחה בדרך משל; אין הכוונה שהים מבטא מחשבה אנושית או שר לריבונו במילים. (רד״ק)

פסוק יב – שדות ועצי יער מרננים

יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ[24] אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר[25].

ביאור הפסוק

יַעֲלֹז שָׂדַי – השדה והמרחבים הפתוחים יתוארו כמלאי שמחה, כאילו הפריחה והשפע שבהם מביעים הודאה לה׳. וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ – גם בעלי החיים ושאר הברואים המצויים בשדות ובמרחבים נכללים בשמחה. אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר – אפילו עצי היער, שאין להם קול של אדם, מתוארים כאילו הם מרננים. הופעת העולם כולו בשירת שבח מחזקת את ההכרזה שמלכות ה׳ חלה על הכול.

בקצרה

כאשר יש בעולם משפט ושלום, גם הבריאה נראית אחרת בעיני האדם. השדות, הפריחה והעצים נעשים סמלים לברכה ולאיום שנעלם. המשורר אינו מבקש מאיתנו לשמוע מילים מתוך העצים, אלא לראות בכל הטבע את עדות הבורא ואת השמחה על תיקון העולם.

מקורות והרחבות

[24] יעלז שדי וכל אשר בו: „שדי” הוא לשון שדה ומרחב פתוח; רד״ק מפרש אותו גם על המדבר, ו„כל אשר בו” על החיות שבו. התיאור מתאים לתמונת בריאה שלמה המצטרפת להודאה. (רד״ק)

[25] אז ירננו כל עצי יער: לפי רד״ק זו לשון משל לשמחת העולם. מלבי״ם בונה הרחבה ייחודית על הדרך שבה השפע עשוי להגיע לשדות ולעצים בהתאם להשגחת ה׳; אין להציג זאת כמשמעות המילולית ההכרחית של רינת העצים. (רד״ק ומלבי״ם)

פסוק יג – ה׳ בא לשפוט את הארץ בצדק ובאמונה

לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ[26] יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק[27] וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ[28].

ביאור הפסוק

לִפְנֵי יְיָ – כל השמחה הזאת היא לפני ה׳, מפני שנוכחות מלכותו מתגלה לעולם. כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ – מפני שמתקרב גילוי משפט ה׳ בעולם. החזרה על „כי בא” מחזקת את ההכרזה ומדגישה את ודאות המשפט; אין הכוונה שה׳ זקוק לבוא ממקום גשמי למקום אחר. יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק – ה׳ ידון את העולם בצדק מוחלט, בלי עיוות ובלי העדפה פסולה. וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ – הוא ינהיג את משפט העמים בנאמנות לאמת ובהתמדה שאינה משתנה. לפי פירוש המלבי״ם, „אמונתו” קשורה גם לנאמנות סדרי הבריאה, שבתוכם פועלת ההשגחה.

בקצרה

זהו שיא המזמור: השירה מתרחבת מפני שהעולם אינו נתון ליד המקרה או ביד בעלי כוח שאין עליהם דין. הוא עומד לפני מלך ושופט של אמת. המשפט אינו רק דבר שממנו חוששים, אלא בשורה של צדק ותיקון; לכן גם השמים והארץ כביכול שמחים לקראתו.

מקורות והרחבות

[26] כי בא כי בא לשפוט הארץ: רד״ק מפרש שהכפילות מחזקת ומבהירה את ההכרזה. רש״י קושר את „השיר החדש” בתחילת המזמור ליום העתידי שבו ה׳ יתגלה במשפט. מדובר בגילוי הנהגה אלוהית, לא בביאה גשמית של הבורא. (רש״י ורד״ק)

[27] ישפוט תבל בצדק: „תבל” היא הארץ המיושבת. במזמור המשפט המתוקן הוא סיבה לשמחה, מפני שה׳ דן בלא עיוות ובלא משוא פנים, ונראה הצדק במציאות. (מצודת דוד)

[28] ועמים באמונתו: מצודת דוד מבאר „באמונתו” במשמעות אמת ומשפט ראוי. מלבי״ם מפרש באופן ייחודי את האמונה גם כנאמנות הסדר הקבוע של הבריאה, שבמסגרתו מתקיים משפט ה׳. אין לאחד את הפירוש הזה עם ההסבר הפשוט כאילו היה תרגום מילולי אחד. (מצודת דוד ומלבי״ם)

העיקר שצריך לזכור

מזמור צ״ו מתחיל בבקשה לשיר שיר חדש ומסתיים בהכרזה שה׳ בא לשפוט את הארץ. שני הדברים קשורים זה בזה: השירה החדשה נולדת כאשר העולם מגלה מחדש מי ברא אותו, מי מנהיג אותו ולשם מה הוא מנהיג אותו. לא רק כוחו של ה׳ מתגלה, אלא גם צדקו ואמיתו. לכן ההכרה במלכותו היא סיבה לשמחה ולא רק ליראה.

הפסוקים קוראים לאדם להתחדש בהודאה. לפעמים אנו זוכרים את החסד שהיה, אך מתרגלים אליו עד שאיננו מתפעלים עוד. „בשרו מיום ליום ישועתו” מלמד שהישועה והטובה ראויות לסיפור מחודש. אפשר לראות בכל יום את חסדי ה׳ לא כמובנים מאליהם, אלא כמתנות המולידות שבח והכרת הטוב.

המזמור גם מלמד שמלכות ה׳ אינה נושא פרטי של עם אחד בלבד. הבורא הוא אדון השמים והארץ, וכל בני האדם נקראים להכיר בו. לכן מטרת השירה אינה רק לבטא רגש, אלא לפרסם אמת: אין לעבוד את כוחות הבריאה כאילו הם עומדים בפני עצמם; כל מה שקיים נברא ומתקיים ברצון ה׳.

ולבסוף, המשפט האלוהי הוא שיא השירה. בעולם שיש בו עוול, אלימות והטיית דין, עצם ההבטחה למשפט אמת היא בשורה גדולה. השמים, הארץ, הים והשדות מצטרפים כביכול לשמחה מפני שההנהגה האלוהית מבטיחה שהעולם אינו חסר תכלית. מכאן נובעת עבודת האדם: להודות, להכיר במלכות ה׳, לנהוג באמת ובצדק, ולחכות בתקווה לגילוי השלם של מלכותו.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים „שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ”, כדאי לחשוב על חסד מסוים שקיבלנו לאחרונה, או על חסד שאנו רגילים אליו עד שאיננו מרגישים בו. אפשר לקבל על עצמנו להודות עליו מחדש, מתוך שמחה שאינה תלויה רק במה שקרה ברגע זה.

במילים „בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם לְיוֹם יְשׁוּעָתוֹ” כדאי לזכור שהכרת הטוב מתבטאת גם בסיפור: לומר מילה טובה, לספר על ישועה, או לשתף בני בית בטובה שזכינו לה. אין צורך להמציא נס חדש; לעיתים דווקא היכולת לזהות חסד יומיומי היא ההתחדשות הגדולה ביותר.

כאשר מגיעים ל„הָבוּ לַה׳ כָּבוֹד וָעֹז” ול„הִשְׁתַּחֲווּ לַה׳ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ”, אפשר לכוון שהשבת היא הזדמנות לחדש את ההכרה במלכות ה׳ ולהתקרב אליו גם במעשה: בתפילה, בלימוד תורה, בכבוד השבת ובהתנהגות ישרה כלפי אחרים.

ובסיום, כשאומרים „יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ”, כדאי לבקש שה׳ יגלה את משפטו בעולם, שיתמעטו העוול והאלימות ושיתרבו השלום והאמת. לצד הבקשה הגדולה הזאת, אפשר לחשוב גם על בחירה אחת שבה נוכל אנו לנהוג ביתר יושר והגינות. כך הופכת השירה על מלכות ה׳ לשאיפה להכניס משהו מן הצדק והאמת שלה לתוך חיינו

מזמור צ״ו | שירו לה׳ שיר חדש

תוכן קשור

מזמור כ״ט | הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים

מזמור צ״ו | שירו לה׳ שיר חדש

תוכן קשור

מזמור כ״ט | הָבוּ לַה׳ בְּנֵי אֵלִים

מזמור צ״ט | ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים

מזמור צ״ח | שירו לה׳ שיר חדש

מזמור צ״ז | ה׳ מלך תגל הארץ