סלח לנו אבינו | טעם השמטת התואר 'מוחל' מסוף הברכה

"סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ, מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ, כִּי מוֺחֵל וְסוֺלֵחַ אָתָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלֺחַ".

שאלה

בפתיחת הברכה אנו מבקשים גם על סליחה וגם על מחילה, אך בהזכרת שבח ה' אנו מזכירים רק את עובדת היותו סלח, מבלי להזכיר שהוא גם מוחל. מדוע הושמט לבסוף שבח זה?

תשובות

א.  בברכות נוספות של שמונה עשרה הברכה מתחילה בנושא אחד, ומתרחבת בהמשכה לנושאי משנה נוספים. כגון בברכת 'חונן הדעת' הפותחת ב'אתה חונן לאדם דעת', שבהמשכה אנו מוסיפים לבקש גם על בינה והשכל, אך חתימתה מתמקדת רק בנושא שפתחה בו, 'חונן הדעת'. כמו כן בברכת התשובה, תחילתה ב'השיבנו', המשכה ב'קרבנו מלכנו לעבודתך', וחתימתה כעין פתיחתה 'הרוצה בתשובה'. כמו כן בברכת 'על הצדיקים', אף שבהמשכה היא מתרחבת לזקנים וסופרים וגרי הצדק, חתימתה היא ב'משען ומבטח לצדיקים'. גם ברכת 'סלח לנו' חותמת בסליחה שבה נפתחה, ומאחר שצריך להזכיר מעין החתימה בסמוך לחתימה (ראה פסחים קד א), גם השבח שבסוף הברכה, 'כי א-ל טוב וסלח אתה', מתמקד בסליחה בלבד.

ב.  המחילה היא פטור מעונש וסילוק הטינה והכעס, בעוד הסליחה היא מחיקה של כל חטאי העבר כאילו מעולם לא נעשו, ופתיחת דף חדש לגמרי (אבודרהם)[1]. בעוד המחילה יכולה לבוא בדרגות שונות, הסליחה היא מוחלטת. לפיכך חתימת הברכה היא 'חנון המרבה לסלוח', כי ריבוי נוהג רק בסליחה ולא במחילה. מאחר וצריך לומר מעין החתימה בסמוך לה, גם לפניה אנו מזכירים רק את הסליחה.

ג.  לחילופין, סליחה היא ויתור על העונש, לעומת מחילה שהיא מחיקת כל שמץ מהחטא. לפי זה הריבוי המוצמד לסליחה אינו מתייחס לעומקה אלא לתכיפותה. לא כל אחד שזוכה לסליחה זוכה גם למחילהה, ועל כן הסליחה שכיחה יותר מהמחילה. אי לכך החתימה המזכירה את הריבוי והפיסקה הסמוכה לה עוסקות רק בסליחה ולא במחילה.

ד.  סיבה נוספת לריבוי הסליחה על המחילה, הסליחה מחייחסת לחטאים שהם שגגות, בעוד המחילה מתייחסת לפשעים שהם זדונות. חטאים בשוגג שכיחים יותר מעבירות במזיד.

ה.  הבקשה לסליחה היא מ'אבינו', בעוד בקשת המחילה היא מ'מלכנו'. הקשר שבין בן לאביו קרוב הרבה יותר מהקשר שבין האדם למלכו. לפיכך החתימה היא בסליחה המורה על קשר קרוב יותר בינינו לבין אבינו שבשמים.

ו.  לדברינו לעיל (תשובה ג)שסליחה היא ויתור על העונש, בעוד שמחילה היא ביטול מוחל של רושם העבירה. אי לכך הבקשה לסליחה צנועה יותר מבקשת מחילה. אין בנו את העוז לפתוח ולסיים את תפילותינו בבקשת מחילה, ועל כן אנו פותחים ומסיימים בה בסליחה, ורק באמצע אנו מבליעים את בקשת המחילה.

ז.  כמובא לעיל (תשובה ד), הסליחה מתייחסת לחטאים בשוגג הקלים יותר, ועליהם אנו מבקשים סליחה מוחלטת. אולם על הפשעים במזיד החמורים יותר אנו מבקשים מחילה שאינה אלא ויתור על העונש ולא מחיקה גמורה כדברי האבודרהם המובאים לעיל (תשובה ב). אך לאחר שזכינו למחילה על הפשעים, הרי הם נהפכים לשגגות, כדברי הגמרא (יומא פו ב) "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות". על כן אנו חוזרים ומבקשים שוב שיסלח לנו ה' עליהם לגמרי, כדרך שהוא סולח על השגגות. אלו בעצם שתי דרגות של תשובה, לאחר שביקשנו בברכה הקודמת שיחזיר אותנו ה' בתשובה שלימה, וזכינו לתשובה מיראה ההופכת את הזדונות לשגגות, אנו מבקשים להתעלוות לדרגת תשובה מאהבה בה הזדונות נהפכות לזכויות כמבואר בדברי הגמרא (שם).

ח.  בהפטרת תענית ציבור נאמר, "יעזב רשע דרכו ואיש אוון את מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח (ישעיהו נה ז). יתכן שנוסח חתימת הברכה 'חנון המרבה לסלוח', מקורו מהכתוב האמור.

ט.  בחתימת הברכה נוסף התואר 'חנון' בהקשר לסליחה. תואר זה הולם יותר אב המרחם על בניו מאשר מלך המושל על בני עמו. כאמור לעיל הסליחה מיוחסת לאב, ועל כן ההמתקדות בחתימת הברכה היא בסליחה ולא במחילה המיוחסת יותר למלך.

[1] על דרך זו הוא מנמק את ייחוס הסליחה ל'אבינו', ואת המחילה למלכנו. האב מלכתחילה אינו מקפיד כל כך על בנו, ועל כן אנו מבקשים ממנו שיסלח לנו לגמרי, ולא יקפיד עלינו כלל.