שמחת המצווה – לא מספיק לקיים, צריך לשמוח

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).

מלשון זו של הפסוק, המוכיחה את האדם על כך שלא עבד את הקב"ה בשמחה, מביאים הראשונים ראיה שקיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה. תוכחת הכתוב כוללת אפילו את מי שכן עבד את הקב"ה, אך לא עשה זאת מתוך שמחה.

וכך כותב רבינו בחיי בפירושו על התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא הייתה העבודה בשמחה. לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצווה, מצווה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה. ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה".

וכך כותב גם הרמב"ם בהלכות לולב (ח, טו):