העץ שאיש לא ציפה שייתן פרי – למה חז"ל בחרו לסיים דווקא בתקווה?

תארו לעצמכם אדם שעובר ליד שדה ורואה בו שני עצים. האחד מלא פירות יפים, ואילו השני עומד לידו ללא פרי אחד. הוא שואל את בעל השדה מדוע אינו עוקר את העץ השני ושותל במקומו עץ פרי. בעל השדה משיב לו שזהו אילן סרק, עץ שאינו נותן פירות הראויים לאכילה, ואין הוא מצפה לקבל ממנו פירות גם בעתיד. אילו היינו שומעים את הדברים, לא היינו מתפלאים. הרי זה טבעו של העץ. אבל במסכת כתובות, דווקא במילים האחרונות של המסכת כולה, מופיע מאמר חז"ל מפתיע שמלמד אותנו להביט אחרת על מה שנראה חסר תועלת.

הגמרא במסכת כתובות (קיב ע"ב) אומרת בשם רב חייא בר אשי בשם רב: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות".

זהו המאמר האחרון במסכת כתובות.

וצריך להבין, מדוע דווקא כך מסתיימת המסכת? הרי מסכת כתובות עוסקת במשך מאה ושנים עשר דפים בעניינים מורכבים מאוד. היא מלמדת את חובות הבעל כלפי אשתו, את זכויות האישה, את דיני הכתובה, את האחריות הכלכלית של המשפחה, את חובות הצדקה ועוד נושאים רבים. כיצד הגענו מכל אלה דווקא לאילני סרק שעתידים לתת פירות?

וכדי להבין את עומק הדברים, צריך לעיין מעט במה שקורה בדפים האחרונים של המסכת.

לקראת סיומה עוסקת הגמרא במעלתה של ארץ ישראל ובחיבתם הגדולה של חכמים אליה. היא מספרת על רבי אבא שהיה מנשק את אבני עכו, על רבי חנינא שהיה מתקן את מכשולי הדרך, ועל רבי חייא בר גמדא שהיה מתגלגל בעפר הארץ, בעקבות הפסוק בתהילים: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

והנה, בין המעשים האלה מופיע פרט מעניין. הגמרא מספרת שרבי אמי ורבי אסי היו עוברים מן השמש אל הצל ומן הצל אל השמש. רש"י מסביר שכאשר השמש הייתה קופחת עליהם היו עוברים לשבת בצל, וכשהיה קר היו עוברים למקום חם יותר. הם עשו זאת כדי שלא יבואו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.

איזה מעשה נפלא. לכאורה מדובר בדבר פשוט מאוד. חם לאדם, אז הוא עובר לצל. קר לו, אז הוא מתיישב בשמש. אבל רש"י מגלה שהמעשה הזה נשא משמעות עמוקה יותר. חכמים רצו לשמור על אהבתם לארץ ישראל גם כאשר תנאי החיים אינם נוחים.

וכאן עולה שאלה מעניינת. הרי אם אדם אוהב באמת את ארץ ישראל, מדוע עליו להתאמץ שלא להתרעם? האם האהבה עצמה אינה מספיקה?

התשובה היא שאהבה אמיתית אינה מבטיחה שלא יהיו קשיים. לפעמים דווקא בדבר שאנחנו אוהבים מאוד יש רגעים של חוסר נוחות ושל אכזבה. השאלה אינה רק מה אנחנו מרגישים כאשר הכול מתנהל כשורה, אלא כיצד אנחנו מתנהגים כאשר המציאות אינה תואמת את הציפיות שלנו.

רבי אמי ורבי אסי אינם מכחישים את העובדה שחם או קר. הם אינם מתעקשים לשבת במקום לא נוח כדי להוכיח את אהבתם לארץ. להפך, הם עושים פעולה פשוטה כדי לשפר את מצבם, ומתוך כך שומרים על אהבתם.

אפשר ללמוד מן הדברים כלל חשוב: לא תמיד אנחנו צריכים לשנות את הדבר שאנחנו אוהבים, לפעמים אנחנו צריכים לשנות את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הקושי שבו.

וזהו יסוד חשוב מאוד גם בחיי המשפחה. אדם מקים בית מתוך שמחה גדולה, אבל החיים אינם מורכבים רק מרגעים של שמחה. יש עייפות, עומס, דאגות כלכליות וחילוקי דעות. זוג שמצפה שכל יום בחייו יהיה כמו יום החופה עלול להתאכזב. אבל בני זוג שמבינים שאהבה צריכה גם עבודה, סבלנות והתאמה למציאות, יכולים להמשיך ולבנות את הקשר גם בתקופות שאינן פשוטות.

כשם שחכמים לא הפסיקו לאהוב את הארץ מפני שהשמש קפחה, כך גם אדם אינו צריך להסיק שכל קושי בחייו מוכיח שהדרך שבה בחר הייתה טעות.

והנה, אחרי כל התיאורים היפים הללו של אהבת ארץ ישראל, הגמרא עוברת למאמרים קשים מאוד. היא מתארת את הייסורים ואת הפורענויות שיהיו בדור שבן דוד בא. מדובר על קטרוג בתלמידי חכמים, על גזירות חוזרות ועל תקופות של שוד ופגיעה.

אם כך, הרי שהמסכת אינה מסתיימת באווירה פשוטה של שגשוג והצלחה. להפך, דווקא סמוך מאוד לסיום היא מתארת מציאות קשה, שבה נראה שהכול הולך ומחמיר.

ואז מגיע המאמר האחרון: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות".

איזה מעבר חד.

רגע אחד הגמרא מתארת תקופה קשה של גזירות וייסורים, וברגע הבא היא מדברת על עצים שאינם נותנים פרי, אבל עתידים לתת פירות.

האם יש קשר בין הדברים?

כאן כדאי לשים לב לדברי בעלי התוספות על דף הסיום. תוספות שואלים למעשה מדוע מאמר זה הובא דווקא כאן, ומשיבים שחז"ל רצו לסיים את המסכת בדבר טוב. בלשונם: "לפי שרוצה לסיים בדבר טוב נקט לה הכא".

זו הערה קצרה מאוד, אבל יש בה יסוד מופלא. חז"ל אינם מתעלמים מן הקשיים. הם אינם מוחקים את המאמרים הקשים שנאמרו קודם לכן, ואינם מנסים לצייר את המציאות כאילו אין בעולם ייסורים. אבל הם בוחרים שלא לתת לדברים הקשים להיות המילה האחרונה.

הם מסיימים בתקווה.

ואפשר להציע שיש משמעות מיוחדת דווקא לתקווה הזאת, המתוארת באמצעות אילן סרק. אילו הגמרא הייתה אומרת שעצי פרי עתידים לתת פירות רבים יותר, היינו מבינים שמדובר בברכה גדולה. אבל כאן החידוש עמוק יותר. לא רק העץ שכבר נותן פרי יוסיף לתת, אלא גם העץ שמטבעו אינו נותן פירות מאכל, עתיד להשתנות ולתת פרי.

רש"י מסביר שהדרשה נלמדת מן הפסוק בספר יואל: "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם". מאחר שהתאנה והגפן כבר הוזכרו בפסוק כעצי פרי, חז"ל דורשים את תחילתו גם על אילנות שבמצבם הרגיל אינם נותנים פירות כאלה.

בפשט דברי הגמרא מדובר בברכה עתידית לארץ ישראל, ולא בהוראה ישירה על נפש האדם. אבל אפשר ללמוד מן התיאור הזה רעיון עמוק מאוד לחיינו.

יש הבדל גדול בין לומר על דבר שהוא עדיין אינו נותן פרי, לבין לקבוע שהוא לעולם לא ייתן פרי.

בחיי היום־יום אנחנו נוטים לעיתים לבלבל בין שני המשפטים האלה. כאשר אדם אינו מצליח בתחום מסוים, אנחנו ממהרים לומר שהוא אינו מתאים לכך. כאשר ילד מתקשה בלימוד, לפעמים מסיקים שהוא פשוט אינו מסוגל להבין. כאשר אדם מנסה לשנות הרגל ונכשל כמה פעמים, הוא עצמו עלול לומר שאין לו סיכוי להשתנות.

אבל העובדה שעד היום לא הצלחנו אינה תמיד ראיה לכך שלעולם לא נצליח.

וזהו אולי הדבר הראשון שאפשר לקחת מן המאמר האחרון במסכת. לא למהר להגדיר את עתידו של אדם לפי מצבו הנוכחי.

נחשוב על תלמיד שמתקשה בלימוד הגמרא. חבריו מבינים את הסוגיה במהירות, ואילו הוא מתקשה להבין אפילו את השאלה הראשונה. הוא מתאמץ, חוזר פעם נוספת, ובכל זאת אינו מגיע לאותה רמה של הבנה. לאחר תקופה מסוימת הוא עלול להשתכנע שאין לו כישרון ללימוד. אבל ייתכן שכל מה שחסר לו הוא דרך לימוד מתאימה יותר, רב שיוכל להסביר לו בסבלנות, זמן נוסף או בניית יסודות שלא רכש קודם.

אין הבטחה שהוא יהפוך להיות גדול הדור, ולא כל אדם מצליח להגיע לכל הישג שהוא רוצה בו. אבל בין ההכרה בגבולות האמיתיים של האדם לבין קביעה מוקדמת שאין לו אפשרות להתקדם, יש הבדל עצום.

ולפעמים דווקא האדם שהתקדם לאט יותר בתחילת הדרך מפתח התמדה וסבלנות שילוו אותו שנים רבות. הוא למד להתמודד עם קושי, למד לשאול שאלות בלי להתבייש ולמד שלא כל דבר מובן בפעם הראשונה.

הפרי שלו אולי אינו נראה מיד, אבל המאמץ אינו בהכרח לשווא.

והדבר נכון גם ביחסים בין בני אדם.

לפעמים אנחנו מכירים אדם במשך שנים ומתרגלים לראות אותו בצורה מסוימת. הוא תמיד מאחר, הוא תמיד כועס, הוא תמיד שוכח דברים. כשאנחנו מספרים עליו לאחרים, אנחנו משתמשים במילים כמו "ככה הוא" או "הוא לעולם לא ישתנה".

אבל כאשר אנחנו מגדירים אדם באופן מוחלט, אנחנו עלולים להקשות עליו להשתנות. הוא כבר התרגל לכך שאנשים מצפים ממנו להיכשל, ולפעמים גם הוא עצמו מתחיל להאמין שזו כל אישיותו.

כמובן, אין הכוונה שצריך להתעלם מהתנהגות פוגענית, לבטל גבולות או להמשיך להאמין להבטחות שאין מאחוריהן מעשים. שינוי אמיתי דורש אחריות, תהליך ולעיתים גם עזרה מקצועית. אבל לצד הזהירות הזאת ראוי להשאיר מקום לאפשרות שאדם יכול ללמוד, לתקן ולהשתפר.

לא כל כישלון הוא זהות. לפעמים הוא רק מצב שעדיין לא הצלחנו לשנות.

ויש כאן נקודה נוספת וחשובה לא פחות.

כאשר אנחנו מדברים על אילן שאינו נותן פרי, אנחנו נוטים לחשוב שאין בו תועלת. אבל גם לאילן סרק יש ערך. הוא יכול לתת צל, להיות חלק מן הנוף, לשמש מקום מחסה ולהועיל בדרכים אחרות. העובדה שאינו נותן פירות מאכל אינה הופכת אותו לחסר ערך.

אפשר ללמוד מכאן רעיון נוסף: גם לפני שאדם מגיע להישג שמצפים ממנו, יש לו ערך בפני עצמו.

ילד אינו ראוי לאהבה רק מפני שהוא מצליח בלימודים. אדם מבוגר אינו ראוי לכבוד רק מפני שהוא עדיין מסוגל לעבוד ולתרום כפי שהיה רגיל בעבר. אדם שעובר תקופה קשה אינו מאבד את ערכו רק מפני שכעת אינו מצליח לעשות את הדברים שעשה קודם לכן.

אנחנו רגילים למדוד בני אדם לפי התוצאה. כמה הרוויחו, כמה הספיקו, מה בנו ומה הצליחו להשיג. אבל יש באדם הרבה מעבר להישגים הנראים לעין.

ואולי כאן טמון אחד הלקחים היפים של משל האילן. אסור לנו לזלזל במה שקיים היום רק מפני שאנחנו מקווים שיבוא מחר פרי נוסף.

אבל התקווה לבדה אינה מספיקה.

בעולם הטבע, עץ זקוק לתנאים מתאימים כדי לגדול. הוא זקוק לאדמה, למים, לאור ולזמן. אם נשתול עץ ונזניח אותו לחלוטין, לא נוכל להתלונן שאינו מתפתח.

וכך גם אצל בני אדם. כאשר אנחנו רוצים לראות שינוי, עלינו לשאול אם אנחנו יוצרים את התנאים שיכולים לאפשר אותו.

הורה שרוצה שילדו יצליח בלימוד צריך לבדוק אם הוא מקבל עידוד, אם מלמדים אותו בדרך המתאימה לו ואם יש לו תחושה שהוא מסוגל להתקדם. אדם שרוצה להתחזק בלימוד תורה צריך ליצור לעצמו מסגרת קבועה ומתאימה, ולא להסתפק בהתרגשות זמנית. מי שרוצה לשפר את היחסים בביתו צריך לפנות זמן, להקשיב ולפעול, ולא רק לקוות שמחר הכול יהיה אחרת.

האמונה בעתיד טוב יותר אינה תחליף למעשה. להפך, היא יכולה לתת לנו כוח לעשות את המעשה הדרוש כדי להתקדם.

וכאן אפשר לחזור אל תחילת הדברים ולראות חיבור יפה במיוחד למסכת כתובות.

המסכת עוסקת במשך דפים רבים בבניית הבית היהודי. היא קובעת חובות וזכויות, עוסקת במצבים של מחסור כלכלי ובמחלוקות שעלולות להתעורר, ומלמדת עד כמה נדרשת אחריות כדי להחזיק חיי משפחה תקינים.

לכאורה, היה אפשר לחשוב שחיי נישואין מוצלחים הם עניין של רגש בלבד. אם בני הזוג אוהבים זה את זה, הכול כבר יסתדר. אבל מסכת כתובות מלמדת אותנו שהדבר אינו פשוט כל כך. אהבה חשובה מאוד, אבל לצידה נדרשים מעשים, מחויבות ויכולת להתמודד עם החיים עצמם.

הבית אינו נבנה רק ביום החופה. הוא ממשיך להיבנות בכל יום.

לפעמים יש תקופות שבהן הבית מלא בשמחה ובהצלחה, ולפעמים מגיעות תקופות קשות יותר. אין בכך כדי ללמד שכל קושי ייפתר מעצמו, ובוודאי שאין בכך הצדקה להישאר במציאות של פגיעה או סכנה. אבל במשברים הרגילים של חיי המשפחה, כאשר יש רצון הדדי ויכולת לפעול, אפשר לזכור שלא כל תקופה קשה היא סוף הדרך.

וגם כאן אפשר ללמוד מן הסמיכות שבין אהבת ארץ ישראל לבין המאמר על אילני הסרק. חכמים אהבו את הארץ כפי שהייתה, גם כאשר תנאי החיים בה לא היו נוחים, ובאותו זמן נשאו עיניהם אל הברכה הגדולה שעתידה להתגלות בה.

יש כאן שתי תנועות שמשלימות זו את זו: לאהוב ולהעריך את מה שקיים היום, ולא להפסיק לקוות למה שעוד יכול לצמוח מחר.

וכעת נגיע אל מעמד הסיום עצמו.

אנחנו עומדים היום בסיומה של מסכת כתובות. בתחילת הדרך היו לפנינו דפים רבים שעדיין לא למדנו. אולי היו סוגיות שחשבנו שיהיה קשה מאוד להבין, ואולי היו רגעים שבהם שאלנו את עצמנו כיצד נצליח להגיע עד סוף המסכת.

אבל הנה, לאחר לימוד מתמשך, אנחנו זוכים להגיע אל הדף האחרון.

כל דף שנלמד היה חלק מן הדרך. גם דף שנראה קשה במיוחד, גם סוגיה שהיה צריך לחזור עליה כמה פעמים, וגם יום שבו הלימוד התקדם לאט מן המצופה. בסופו של דבר, מכל אותם ימים הצטברה מסכת שלמה.

וזו נקודה שכדאי לזכור. כאשר אדם מתחיל ללמוד מסכת, הוא אינו רואה מיד את כל התוצאה. הוא רואה את הדף הראשון. לפעמים אפילו הדף הראשון נראה קשה. אבל אם ימתין עד שירגיש שהוא מסוגל להבין את כל המסכת לפני שיתחיל, ייתכן שלא יתחיל לעולם.

הדרך היחידה להתקדם היא להתחיל במקום שבו נמצאים, ולהמשיך משם.

והנה, דווקא במסכת שעוסקת כל כך הרבה בבניית הבית ובאחריות לחיים, בחרו חז"ל לסיים במאמר המבשר על צמיחה עתידית במקום שבו היום אין פירות מאכל. כאילו הם מזכירים לנו שההלכות והמעשים של היום הם חלק מן הדרך לבניית עתיד טוב יותר.

וכאן חוזרים דברי התוספות ומקבלים משמעות מיוחדת.

התוספות מסבירים שחז"ל רצו לסיים בדבר טוב. זו אינה רק בחירה ספרותית יפה. אפשר ללמוד ממנה כיצד ראוי לאדם להתייחס לדרך שעבר. גם אם היו בה קשיים, כישלונות ואכזבות, אין הכרח לתת להם להיות המשפט האחרון בסיפור.

אפשר להכיר בכאב, ללמוד מן הטעויות ולתקן את מה שצריך תיקון, ובכל זאת לבחור לסיים בתקווה.

וכמה אנחנו זקוקים למסר הזה. לא רק במעמד סיום מסכת, אלא גם בסיומו של יום. לפעמים היום עבר עלינו בקושי. לא הספקנו את כל מה שתכננו, אמרנו דבר שלא היינו צריכים לומר או לא הצלחנו להתנהג כפי שרצינו. אפשר ללכת לישון בתחושה שהיום כולו היה כישלון. אבל אפשר גם לשאול מה למדנו ממנו, מה בכל זאת היה בו טוב ומה ננסה לעשות מחר אחרת.

לא תמיד נוכל לשנות את מה שכבר אירע, אבל לעיתים אנחנו יכולים לבחור כיצד נמשיך ממנו.

וזו בעיניי אחת המתנות הגדולות של המאמר האחרון במסכת כתובות. הוא אינו מבטיח לנו שכל תוכנית אישית תצליח, שכל אדם ישיג כל דבר שהוא רוצה בו או שכל קושי ייעלם. הוא מדבר על ברכה עתידית לארץ ישראל. אבל כתמונה של תקווה הוא מזכיר לנו שהמציאות כפי שהיא נראית היום אינה בהכרח סוף הסיפור.

אפשר לראות עץ שאינו נותן פירות מאכל, ועדיין לדעת שהקב"ה יכול להביא לעולם מציאות של ברכה גדולה הרבה יותר.

ואפשר לראות אדם שנמצא בתחילת דרכו, או באמצע תקופה קשה, ולא למהר להחליט שכבר ראינו את כל מה שהוא מסוגל להיות.

יהי רצון שנזכה לראות במהרה את ארץ ישראל במלוא ברכתה, שנזכה לבניין ירושלים ולגאולה השלמה, ושנזכה גם אנחנו לבנות בתים מלאים תורה, אהבה ושלום. שנדע להאמין בכוחו של האדם להתקדם, להעריך את הטוב שכבר קיים ולהוסיף מעשים שיכולים להצמיח טוב נוסף.

וכשם שזכינו לסיים את מסכת כתובות, כך נזכה להתחיל ולסיים מסכתות נוספות, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

כי מסכת כתובות מלמדת אותנו דבר גדול: האדם אינו נמדד רק בפירות שכבר הצליח להצמיח, והעתיד אינו מוכרע תמיד לפי מה שאנחנו רואים היום.

חז"ל יכלו לסיים את המסכת בתיאור של גזירות וייסורים, אבל בחרו לסיים באילן סרק שעתיד לתת פרי. וזו הקבלה שניקח איתנו מן הסיום: לא לזלזל במה שעדיין לא צמח, לא להתייאש ממה שעדיין לא הצליח, ולעולם לא לוותר על האפשרות שבעזרת ה', מתוך עבודה וסבלנות, עוד יגיעו פירות טובים.