24.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 7 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 6-5 דקות
מקור: כתובות סז ע"ב, המעשה בהלל הזקן והדרשה על "די מחסורו אשר יחסר לו", דברים טו, ח, רמב"ם הלכות מתנות עניים ז, א–ג.
אם היינו רואים אדם עני שמבקש מאיתנו אוכל, היינו מבינים מיד שהוא זקוק לעזרה. אם היה מבקש בגדים מפני שאין לו מה ללבוש, גם אז הדברים היו ברורים. אבל מה היינו אומרים אם אדם עני היה מבקש סוס לרכוב עליו ואדם שירוץ לפניו? סביר להניח שהיינו מתפלאים. הרי הוא עני, ומדוע הוא זקוק לדברים שנראים כמותרות? אבל במסכת כתובות מופיע סיפור מדהים על הלל הזקן, שמלמד אותנו שלפעמים העזרה הגדולה ביותר מתחילה דווקא במקום שבו אנחנו מפסיקים לשפוט את צרכיו של האחר לפי העולם שלנו.
הגמרא במסכת כתובות (סז ע"ב) דורשת את הפסוק העוסק במצוות הצדקה: "די מחסורו אשר יחסר לו". חז"ל מדגישים שני דברים. מצד אחד, אדם מצווה להשלים את מחסורו של העני, ולא מוטלת עליו חובה להפוך אותו לעשיר. מצד שני, מה שנחשב למחסור אינו זהה אצל כל בני האדם.
הגמרא מביאה דוגמה מפתיעה: אפילו אם אדם היה רגיל לרכוב על סוס כשעבד רץ לפניו, ולאחר מכן ירד מנכסיו, ייתכן שזה חלק מן המחסור שיש להתחשב בו.
ומיד מספרת הגמרא מעשה על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא הלל אדם שיוכל לרוץ לפני העני, ולכן עשה דבר בלתי נתפס: הלל הזקן עצמו רץ לפניו שלושה מילין.
נחשוב לרגע על התמונה. הלל הזקן, מגדולי חכמי ישראל, אדם שהתורה שלו מלווה אותנו עד היום, רץ בדרך כדי לסייע לאדם שירד מנכסיו. לכאורה, היה יכול לומר לו: הרי כבר נתתי לך סוס, מדוע אינך מסתפק בזה? אם אין עכשיו מי שירוץ לפניך, תיאלץ לוותר. אבל הלל לא נהג כך.
מדוע? הרי אין כאן שאלה של רעב או סכנת חיים. מדובר באדם שהיה רגיל לרמת חיים מסוימת, וכעת איבד אותה. האם באמת צריך להתאמץ כל כך כדי להשלים לו דבר שנראה לנו מיותר?
כאן נמצא החידוש. הלל הבין שאדם אינו רק אוסף של צרכים גופניים. יש לו גם עולם פנימי, הרגלים, תחושת כבוד ומציאות חיים שהכיר במשך שנים. אדם שהיה בעל מעמד וכעת איבד את רכושו אינו מתמודד רק עם מחסור בכסף. הוא עלול להתמודד גם עם אובדן הביטחון, עם הבושה ועם הקושי לקבל את מצבו החדש.
לכן התורה אינה אומרת רק לתת לעני את מה שאנחנו חושבים שהוא צריך. היא אומרת: "אשר יחסר לו". צריך להתבונן במצבו שלו.
חשוב להדגיש שההלכה הזאת אינה קובעת שכל בקשה יקרה חייבים למלא ללא גבול. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ז, ג) מביא את הדין כחלק מן החובה לסייע לפי מחסורו של העני, והחיוב תלוי גם ביכולתו של הנותן ובכללי הצדקה. אין כאן רשות לבזבז כספים ללא אחריות. אבל יש כאן הגדרה עמוקה של מצוות החסד: נקודת המוצא צריכה להיות מצבו של האדם הזקוק לעזרה.
והיסוד הזה נוגע להרבה יותר מצדקה.
נחשוב על חבר שעובר תקופה קשה. אנחנו רוצים לעודד אותו, ולכן אנחנו מספרים לו כמה המצב שלו טוב יחסית לאחרים. אומרים לו שיש אנשים שסובלים יותר, שהוא צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה ושלא כדאי להתרגש מכל דבר. הדברים אולי נאמרים מתוך כוונה טובה, אבל לפעמים הם אינם עוזרים כלל.
מדוע? מפני שלא ניסינו להבין מה באמת חסר לו. אולי הוא אינו זקוק להשוואות. אולי הוא זקוק למישהו שיקשיב לו בלי לשפוט אותו.
כך גם בתוך המשפחה. אדם מבקש עזרה מבני ביתו, ואנחנו ממהרים להציע פתרון מעשי. אבל ייתכן שמה שחסר לו אינו פתרון, אלא תחושה שרואים אותו ומבינים מה עובר עליו. לפעמים אנחנו מוכנים לתת הרבה, אבל לא את הדבר שהאדם שמולנו באמת צריך.
ויש נקודה נוספת בסיפור. הגמרא אינה מסתפקת בכך שהלל נתן לעני כסף או דאג שיקנו עבורו את הדברים. היא מספרת שכאשר לא נמצא אדם שיוכל לרוץ לפניו, הלל עשה זאת בעצמו.
אפשר ללמוד מכאן שהחסד אינו נמדד רק במה שנתנו, אלא גם במידת הנכונות שלנו לטרוח למען האחר. יש הבדל בין אדם שאומר לחברו "אם תצטרך משהו, תתקשר", לבין אדם ששואל אותו מה בדיוק הוא צריך ומוכן לעשות מאמץ כדי לסייע.
לפעמים המאמץ החשוב ביותר הוא דווקא הנכונות לוותר על ההנחות המוקדמות שלנו. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יודעים מה טוב לאחרים. אבל כדי לעזור באמת צריך לפעמים להקשיב, לשאול ולנסות להבין עולם שאינו דומה לעולם שלנו.
וזהו חידוש גדול במיוחד בדמותו של הלל. אדם גדול כל כך בתורה אינו רואה פחיתות כבוד בכך שהוא רץ לפני העני. להפך, הגדלות שלו מאפשרת לו להניח בצד את כבודו האישי כאשר יש הזדמנות לעשות חסד.
וכאן נמצא המסר לסיום מסכת כתובות. המסכת עוסקת בחובות ובזכויות, באחריות כלכלית וביחסים בין בני אדם. היא מלמדת אותנו שחיי משפחה וחברה תקינים אינם נבנים רק על השאלה מה אני חייב לתת לאחר, אלא גם על היכולת להבין מה באמת חסר לו.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים שנותנים מתוך לב רחב, אבל גם מתוך הבנה ורגישות, שנדע להקשיב לפני שאנחנו מייעצים ולראות את האדם לפני שאנחנו שופטים את בקשתו.
כי חסד גדול אינו רק לתת לאחר את מה שאנחנו היינו רוצים לקבל. חסד גדול הוא להבין מה הוא צריך, ולעשות ככל יכולתנו כדי להיות שם בשבילו.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
