טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 8-7 דקות
מקור: כתובות ה ע"א, דרשת בר קפרא ופירוש רש"י, שמות טו, יז, ישעיהו מח, יג. להרחבה: מהר"ל, חידושי אגדות לכתובות ה ע"א. היישום לבניית הבית, לניצול הזמן ולמעשים הקטנים הוא פיתוח דרשני על יסוד המאמר.
אם היינו שואלים אדם מהו הדבר המרשים ביותר שנברא בעולם, סביר להניח שהוא היה מצביע על אחד מפלאי הבריאה. השמים העצומים, הכוכבים הרחוקים, הימים והנהרות, ההרים הגבוהים או המורכבות המופלאה של גוף האדם. כל אלה מעוררים התפעלות מן החוכמה האינסופית של הבורא. אבל במסכת כתובות מופיע מאמר חז"ל מדהים, שכאילו הופך את סדר הדברים על פניו. חז"ל מלמדים אותנו שיש בעולם דבר שמעלתו גדולה אפילו ממעשה שמים וארץ. ומהו אותו דבר? מעשיהם של הצדיקים.
הגמרא במסכת כתובות (ה ע"א) מביאה את דברי בר קפרא: "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ".
הגמרא מבססת את הדברים על פסוקים. בתיאור בריאת השמים והארץ נזכרת כביכול ידו האחת של הקב"ה בכל אחד ממעשי הבריאה, ואילו לגבי המקדש נאמר: "מקדש אדני כוננו ידיך", בלשון רבים. רש"י מסביר שהמקדש נחשב למעשה ידיהם של הצדיקים. מתוך ההבדל בלשון הפסוקים דורש בר קפרא את מעלתו המיוחדת של המקדש.
וצריך להבין, כיצד אפשר בכלל להשוות בין שני הדברים? הרי הקב"ה ברא עולם שלם, על כל פלאיו, ואילו האדם בונה בניין באמצעות אבנים, עצים ומתכות. כיצד יכולה להיות מעלה גדולה כל כך דווקא במה שבונים בני אדם?
נראה שכדי להבין את הדברים צריך להבחין בין שני מושגים: בריאה ותכלית.
הקב"ה ברא עולם נפלא. הוא העניק לאדם חיים, כוחות, יכולת לחשוב, יכולת ליצור וחופש לבחור כיצד להשתמש בכל מה שקיבל. אבל השאלה מה האדם יעשה עם הכוחות האלה נותרה בידיו. הוא יכול להשתמש בשכלו כדי להועיל לאחרים, והוא יכול להשתמש בו כדי לפגוע. הוא יכול להשתמש בכספו כדי להקים בית של חסד, והוא יכול להשתמש בו רק כדי להגדיל את כבודו. העולם מספק לאדם אפשרויות רבות, אבל האדם נדרש לבחור מה תהיה התכלית שאליה יכוון את חייו.
וזהו החידוש הגדול של המקדש.
אבנים קיימות בעולם מאז בריאתו. עצים ומתכות הם חלק מן הטבע. אבל כאשר בני אדם לוקחים את החומרים האלה, עמלים עליהם ובונים מהם מקום המוקדש לעבודת ה', הם עושים דבר שאין האבנים מסוגלות לעשות מעצמן. הם לוקחים את הבריאה ומעניקים לה תכלית של קדושה.
הרי האבן מצד עצמה אינה יודעת אם ישתמשו בה לבניית ארמון מפואר שנועד לפאר אדם, או לבניית מקום של תורה ותפילה. העץ אינו בוחר אם יהפכו אותו לכלי המשמש לדבר מועיל או לדבר מזיק. האדם הוא שבוחר מה לעשות בחומר שקיבל.
אפשר להמחיש זאת באמצעות דוגמה פשוטה. נניח ששני אנשים מקבלים את אותו סכום כסף. האחד מחליט להשתמש בו רק כדי להרבות לעצמו הנאות, והשני מחליט להשתמש בחלק ממנו כדי לעזור למשפחה שנמצאת במצוקה. שניהם קיבלו את אותו אמצעי, אבל הבחירה שלהם יצרה שתי תוצאות שונות לחלוטין.
כך גם ביחס לזמן. כולנו מקבלים בכל יום שעות שאפשר להשתמש בהן בדרכים רבות. אדם אחד מסיים את היום בלי לדעת לאן נעלם זמנו, ואדם אחר מצליח להקדיש מעט ממנו ללימוד, לתפילה, למשפחה או למעשה חסד. הזמן עצמו לא השתנה, אבל האדם העניק לו משמעות אחרת.
וזו נקודה חשובה מאוד. לעיתים אדם מסתכל על חייו וחושב שאין לו אפשרות לעשות דברים גדולים. הוא אינו עשיר, אינו בעל השפעה ציבורית גדולה ואינו תלמיד חכם מפורסם. מה כבר אפשר לצפות ממנו?
אבל המבט הזה עלול להחמיץ את עיקר העניין. בר קפרא לא ביקש ללמד שהאדם גדול מן הבורא חלילה, אלא להדגיש את מעלתם של מעשי הצדיקים, שבהם הבריאה משמשת לעבודת ה'. המקדש הוא הדוגמה המפורשת לכך. ומתוך העיקרון הזה אפשר ללמוד שגם מעשה קטן שנעשה לשם מטרה טובה מעניק לחיים משמעות.
אדם שבונה בית שבו מכבדים זה את זה אינו בונה רק קירות ותקרה. הוא יוצר מקום שבו אנשים יכולים לגדול בביטחון ובאהבה. הורה שמשקיע בחינוך ילדיו אינו רק מעביר להם ידיעות. הוא מעצב עולם פנימי של ערכים שילווה אותם במשך שנים. אדם המקיים שיעור תורה בקביעות אינו רק ממלא משבצת בלוח הזמנים. הוא יוצר מקום שבו אנשים מתחברים לתורה.
אין הכוונה להשוות את כל אלה למעלתו של בית המקדש, אלא ללמוד מן העיקרון שחז"ל הציבו לפנינו: עיקר גדלותו של המעשה אינו נמדד רק בגודלו החיצוני, אלא גם בתכלית שלשמה הוא נעשה.
ויש כאן עוד נקודה שראוי לשים לב אליה. הגמרא אינה אומרת "גדולים מעשי החכמים", אלא "גדולים מעשה צדיקים". כמובן, הצדיקים הם אנשים הדבקים בתורה ובמצוות, אבל הלשון מדגישה את המעשה. לא רק מה האדם יודע, לא רק מה הוא מרגיש בליבו, אלא מה הוא עושה בפועל.
אפשר ללמוד תורה במשך שנים על חשיבות החסד, אבל בסופו של דבר צריך לפתוח את היד. אפשר לדבר על מעלת שלום הבית, אבל צריך גם לדעת להתאפק בשעת כעס. אפשר להתפעל מן הקדושה, אבל כדי שהיא תיכנס לחיינו אנחנו נדרשים למעשה.
וזהו אחד הקשיים הגדולים בעבודת האדם. לעיתים קל לנו להתרגש מרעיון יפה, אבל קשה הרבה יותר להפוך אותו להרגל קבוע. אדם שומע דרשה על חשיבות לימוד התורה ומרגיש התעוררות גדולה. הוא אומר לעצמו שמעתה ילמד בכל יום. אבל כשהוא חוזר לשגרת חייו, מתברר שהרצון הטוב לבדו אינו מספיק. עליו לפנות זמן, לקבוע מקום ולהתמיד גם ביום שאין לו חשק.
דווקא שם מתחיל כוחו של המעשה. ברגע שבו האדם אינו מסתפק בהתרגשות, אלא מתחיל לבנות משהו ממשי.
ומעניין הדבר שהמאמר הזה מופיע דווקא במסכת כתובות, סמוך לסוגיות העוסקות בתחילת חיי הנישואין. הרי גם בניית בית יהודי מתחילה בשאיפה גדולה. חתן וכלה עומדים תחת החופה ומבקשים לבנות חיים של אהבה, אמון, קדושה ושמחה. אבל הבית שהם רוצים לבנות אינו נבנה ביום אחד. הוא דורש מעשים רבים, קטנים וגדולים.
הוא נבנה כאשר יודעים להקשיב, כאשר מוותרים על כעס מיותר, כאשר נותנים כבוד גם ביום קשה וכאשר מתמודדים יחד עם האחריות המשותפת. הדברים הגדולים ביותר בבית אינם תמיד אלה שרואים מבחוץ. לפעמים דווקא המעשה הקטן שאיש אינו יודע עליו הוא שמעניק לבית את יסודותיו.
וכך גם בלימוד התורה.
אדם עומד בסיום מסכת כתובות. הוא מחזיק בידיו את הגמרא, ובמבט ראשון רואה ספר מלא דפים. אבל כל דף מייצג שעות של עמל. כל סוגיה שנלמדה, כל קושיה שהתבררה וכל פעם שבה הלומד התגבר על העייפות כדי להמשיך, הן חלק מן הבניין שנוצר.
בתחילת הדרך הייתה לפניו מסכת שעדיין לא למד. עכשיו, לאחר תקופה של התמדה, הוא זכה לקנות ידיעה בחלק נוסף מן התורה. דבר שלא היה קיים בחייו באותה מידה לפני הלימוד נעשה כעת חלק מעולמו.
אבל יש כאן גם אחריות. לאחר שזכינו לסיים מסכת, עלינו לשאול כיצד אנחנו משתמשים במה שלמדנו. האם התורה נשארת רק בספר, או שהיא משפיעה על מעשינו? האם אנחנו יוצאים מן הלימוד עם יותר ידיעות בלבד, או גם עם רצון גדול יותר לבנות את חיינו על פי התורה?
אפשר לומר שהקב"ה העניק לנו עולם, והתורה מלמדת אותנו מה אפשר לעשות איתו. הוא העניק לנו חיים, ואנחנו נדרשים לבחור כיצד למלא אותם. הוא העניק לנו משפחה, ואנחנו צריכים לבנות בה אהבה וכבוד. הוא העניק לנו זמן, ואנחנו יכולים להפוך אותו לזמן של תורה ומצוות.
וזו המתנה הגדולה של האדם. אין הוא מוכרח להישאר כפי שהיה אתמול. בכל יום הוא מסוגל להוסיף עוד מעשה טוב, עוד לימוד, עוד התקדמות קטנה. הוא אינו בורא עולם חדש, אבל הוא יכול להפוך חלק מן העולם שקיבל למקום טוב וקדוש יותר.
יהי רצון שנזכה להיות אנשים של מעשה, לא רק של מחשבות ורצונות טובים. שנדע להשתמש בכוחות שהקב"ה נתן לנו כדי לבנות בתים של תורה, להרבות חסד ולהוסיף קדושה בחיינו.
כי הקב"ה נתן לנו את חומרי הבניין, אבל הוא גם נתן לנו את הזכות לבחור מה לבנות מהם. והגדלות האמיתית של האדם מתגלה כאשר הוא לוקח את מה שקיבל מן הבורא ומקדיש אותו לתכלית שלשמה נברא.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.