24.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 12 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 12-11 דקות
מקור: חגיגה כז ע"א, פירוש רש"י על "שולחנו מכפר עליו", תוספות על כוח הלגימה, דברי רבי אבהו בשם רבי אלעזר, דברי ריש לקיש והגבלת פירושם בתוספות ד"ה "פושעי ישראל". החיבור הרעיוני בין שלוש הסוגיות הוא פיתוח דרשני, ולא הסבר מפורש בדברי הגמרא.
אם היינו צריכים לבחור את המשפט שבו ראוי לסיים את מסכת חגיגה, מה היינו מצפים למצוא? אולי דברי שבח על מצוות העלייה לרגל, אולי תפילה לבניין בית המקדש, ואולי מאמר על שמחת הרגלים. אחרי הכול, המסכת מתחילה במצוות הראייה והחגיגה, ממשיכה לעסוק במקדש ובקדשיו, ומלמדת דינים רבים הנוגעים לטומאה ולטהרה. אבל דווקא בסיום המסכת, לאחר דיון הלכתי בדיני המזבחות, בוחרת הגמרא להביא שני מאמרי אגדה מופלאים, שהאחרון שבהם עוסק לא בצדיקים הגדולים ביותר, אלא דווקא בפושעי ישראל. וכשמעיינים בדברים, מתגלה מסר עמוק מאוד על ערכו של כל יהודי, על כוחה של התורה ועל הקדושה שאינה נעלמת גם כאשר האדם מתרחק.
כדי להבין את הדברים, נפתח מעט קודם לכן. הגמרא במסכת חגיגה (כז ע"א) מביאה פסוק מספר יחזקאל, שבו מתואר המזבח, ובסוף הפסוק נאמר: "זה השולחן אשר לפני ה'". הגמרא שואלת: "פתח במזבח וסיים בשולחן?" מדוע הפסוק מתחיל לדבר על המזבח ומסיים בדיבור על שולחן? הרי אלה שני דברים שונים לחלוטין. המזבח הוא מקום הקרבת הקרבנות בבית המקדש, ואילו השולחן הוא מקום הסעודה.
על כך אומרים רבי יוחנן וריש לקיש: "בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו".
איזה מאמר נפלא. בזמן שבית המקדש היה קיים, האדם היה יכול להביא קרבנות על פי דיני התורה. אבל לאחר החורבן, כאשר אין לנו מזבח ואין אפשרות להקריב קרבנות, מלמדים אותנו חז"ל שגם לשולחנו של האדם יש כוח מיוחד. רש"י מפרש שהדבר נעשה באמצעות הכנסת אורחים, כאשר אדם פותח את ביתו ואת שולחנו לאחרים.
וצריך להבין את גודל החידוש. אדם עלול לחשוב שעבודת ה' נמצאת בעיקר בבית המדרש ובבית הכנסת. שם מתפללים, שם לומדים, שם עוסקים בדברים שבקדושה. ואילו בבית, ליד שולחן האוכל, אנחנו עוסקים בצרכים גשמיים רגילים. אבל הגמרא מלמדת שאותו שולחן יכול לקבל משמעות של מזבח. כאשר אדם אינו רואה באוכל רק אמצעי להשביע את עצמו, אלא הזדמנות להיטיב לאחרים, הסעודה הופכת למקום של עבודת ה'.
הדבר אינו תלוי דווקא בשולחן מפואר או בסעודה גדולה. לפעמים אדם מכניס לביתו אורח שאין לו עם מי לסעוד. לפעמים הוא דואג למי שנמצא במצוקה, ולפעמים הוא פשוט שם לב לאדם שיושב בצד ומרגיש שאינו שייך. מעשה קטן של נתינה יכול להפוך את השולחן הפשוט ביותר למקום שבו מתגלה קדושה.
והנה, מיד לאחר הדברים האלה ממשיכה הגמרא לדון במזבח הזהב ובדין ציפויו. ומתוך הדיון ההלכתי היא עוברת לשני מאמרים מפתיעים.
תחילה אומר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן". הגמרא מביאה קל וחומר מן הסלמנדרא, יצור המתואר בדברי חז"ל כבעל קשר מיוחד לאש. אם לדבר הקשור לאש יש יכולת לעמוד כנגד האש, תלמידי חכמים שהתורה ממלאת את כל מציאותם, והתורה עצמה נמשלה לאש, על אחת כמה וכמה. לכך מביאה הגמרא את הפסוק: "הלא כה דברי כאש נאום ה'".
אפשר להבין את המסר. התורה אינה רק ידיעה חיצונית שאדם מחזיק בראשו. כאשר אדם מקדיש את עצמו ללימוד התורה, היא משפיעה על אישיותו, על מחשבותיו ועל אורח חייו. היא נעשית חלק ממנו. זו משמעותו העמוקה של הביטוי "שכל גופן אש". התורה אינה רק דבר שהם יודעים, אלא דבר המאיר את כל חייהם.
אבל כאן מגיע החידוש הגדול עוד יותר.
ריש לקיש אומר: "אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב". ומהו הקל וחומר? מזבח הזהב היה מצופה בשכבת זהב דקה יחסית, כעובי דינר, ובכל זאת במשך שנים שבהן השתמשו בו באש הקטורת לא שלטה בו האש באופן שכילה את ציפויו. אם כך, אומר ריש לקיש, פושעי ישראל, שמלאים מצוות כרימון, על אחת כמה וכמה.
והגמרא מביאה לכך את הפסוק בשיר השירים: "כפלח הרימון רקתך", ודורשת: "אל תקרי רקתך אלא ריקנין שבך". אפילו אלה שנראים כריקים, מלאים מצוות כרימון.
כאן צריך לעצור ולחשוב. מדוע בחרה הגמרא לסיים את המסכת דווקא במאמר הזה? לאחר שדיברה על קדושת המקדש ועל מעלתם של תלמידי חכמים, היא מסיימת דווקא במי שאינם נמצאים במדרגה גבוהה, באנשים שנכשלו ואף נקראים פושעים. מה הקשר בין הדברים?
אפשר להציע שהגמרא מבקשת ללמד אותנו כיצד להביט על קדושתו של יהודי. לעיתים אנחנו מתרגלים למדוד אנשים לפי המעשה האחרון שעשו. אם אדם נכשל, אנחנו רואים בעיקר את הכישלון. אם הוא התרחק משמירת המצוות, אנחנו ממהרים להגדיר אותו לפי ההתרחקות. אם אדם עשה מעשה שאינו ראוי, נדמה לנו שהמעשה הזה מספר את כל סיפורו.
אבל ריש לקיש מזכיר לנו שהתמונה עמוקה ומורכבת הרבה יותר.
אדם יכול להיראות רחוק מאוד, ובכל זאת יש במעשיו ובחייו מצוות רבות. אולי הוא אינו מקפיד על כל מה שהיה ראוי לו להקפיד, אבל הוא מכבד את הוריו, מסייע לאדם במצוקה, נותן צדקה, משתתף בשמחת הזולת או עושה מעשים טובים שאיש אינו יודע עליהם. ייתכן שיש בו גם כישלונות קשים, אך הם אינם מבטלים את העובדה שיש בו צדדים של קדושה.
ולכן המשל של הרימון כל כך מתאים. כאשר מסתכלים על הרימון מבחוץ, רואים קליפה אחת. אבל כאשר פותחים אותו, מגלים בתוכו גרעינים רבים. מה שנראה כלפי חוץ אינו מגלה את כל מה שנמצא בפנים.
חשוב להדגיש שאין כאן היתר לחטוא, ואין ללמוד מן הדברים שכל מעשה חמור נמחק מאליו בזכות מצוות אחרות. גם בעלי התוספות על דף הסיום עומדים על כך שאין להבין את דברי ריש לקיש כהבטחה גורפת ביחס לכל סוגי הפשיעה, והם מבחינים בין הדברים לבין מקורות אחרים העוסקים בחומרת העבירות ועונשן. האחריות של האדם למעשיו נשארת בעינה, וחובתו לשוב בתשובה ולתקן את שקלקל אינה נעלמת.
אבל בתוך כל זה יש בשורה גדולה. גם כאשר אדם נכשל, הכישלון אינו מוכרח למחוק את כל הטוב שיש בו. הוא עדיין יכול להשתנות, להתקרב ולתקן. גם כשהאדם עצמו כבר מתקשה לראות את מעלותיו, חז"ל מזכירים לו שיש בו דברים בעלי ערך.
וכאן מתגלה קשר עמוק בין תחילת דף הסיום לבין סופו.
בתחילת הדף למדנו שהשולחן יכול לקבל מעמד של מזבח, כאשר משתמשים בו להכנסת אורחים. בסופו למדנו שגם אדם שאינו נראה כלפי חוץ כראוי, עשוי להיות מלא במצוות. בשני המקומות אנחנו פוגשים רעיון משותף: לא תמיד אפשר לדעת מהי מעלתו של דבר רק לפי המראה החיצוני שלו.
שולחן רגיל יכול להיות מקום של עבודת ה', ואדם שנראה רחוק יכול לשאת בקרבו מצוות רבות.
אבל יש כאן הבדל חשוב. את השולחן האדם הופך למקום של קדושה באמצעות המעשים שהוא עושה עליו. ואילו לגבי האדם עצמו, הגמרא מזכירה לנו שכבר יש במציאות חייו מעשים טובים ומצוות שאסור להתעלם מהם. אנחנו צריכים לדעת גם ליצור קדושה במעשינו וגם להכיר בקדושה הנמצאת אצל אחרים.
וזו עבודה לא פשוטה.
לעיתים אדם מתקשה לראות את הטוב שבזולתו, מפני שהוא זוכר דווקא את הפגיעה שנפגע ממנו. לפעמים אב או אם רואים ילד שאינו מתנהג כפי שציפו ממנו, וכל שיחה איתו מתמקדת במה שהוא עושה לא נכון. לפעמים מורה רואה תלמיד שמפריע, ומתחיל להתייחס אליו כאילו ההפרעה היא כל אישיותו. ואפילו אדם כלפי עצמו עלול ליפול לאותה טעות, ולחשוב שהכישלונות שלו מוכיחים שאין ערך לשום דבר טוב שעשה.
מסכת חגיגה מבקשת מאיתנו להרחיב את המבט.
אין הכוונה להתעלם מן הרע, לוותר על חינוך, לוותר על גבולות או להימנע מלתבוע אחריות ממי שפגע באחרים. ממש לא. לפעמים דווקא האהבה מחייבת להציב גבול ברור. אבל גם כאשר מוכרחים להוכיח, לחנך או לדרוש תיקון, אפשר לעשות זאת מתוך הכרה שהאדם שמולנו גדול מן המעשה שעליו אנחנו מוכיחים אותו.
ויש לכך משמעות עצומה גם בעבודת התשובה. כאשר אדם מאמין שכל מהותו היא הכישלון שלו, קשה לו למצוא כוח לתקן. הוא אומר לעצמו: ממילא אינני ראוי, ממילא כבר התרחקתי, ומה יועיל אם אתחיל מחדש? אבל כאשר הוא מבין שהטוב שבתוכו עדיין קיים, הוא יכול להשתמש בו כנקודת מוצא. המצווה שעשה אתמול יכולה להיות התחלה של מצווה נוספת היום. מעשה החסד הקטן יכול להזכיר לו איזה אדם הוא מסוגל להיות.
אפשר לומר שהמסכת מלמדת אותנו לראות באדם לא רק את מצבו הנוכחי, אלא גם את האפשרות הטמונה בו.
והמחשבה הזאת מתחברת באופן נפלא למעמד סיום מסכת. הרי מה פירוש הדבר שאדם מסיים מסכת? בתחילת הדרך הוא פותח את הדף הראשון. לפניו דפים רבים, סוגיות קשות, קושיות, תירוצים, מחלוקות והלכות. הוא עדיין אינו יודע את כל מה שילמד. חלק מן הדברים נראים לו רחוקים מאוד מהשגתו. אבל הוא מתחיל, מתקדם דף אחרי דף, ובסופו של דבר מגיע אל הסיום.
לפעמים אדם מסתכל על עצמו בתחילת הדרך ואומר: אינני מספיק חכם, אין לי מספיק זמן, קשה לי לזכור, קשה לי להבין. והוא באמת אינו יודע אם יצליח להגיע עד הסוף. אבל התורה מלמדת אותנו שלא תמיד המראה הראשון מגלה מה נמצא בתוך האדם. יש בו כוחות שעדיין לא התגלו. יש בו סבלנות שהוא עדיין לא נדרש להשתמש בה, התמדה שעוד לא נבחנה, ורצון שיכול לשאת אותו הרבה מעבר למה ששיער.
כמובן, אין השוואה בין קשיי לימוד לבין פשיעה, ואין זו משמעותו הישירה של מאמר ריש לקיש. אבל מן הרעיון הכללי של חז"ל אפשר ללמוד שלא להגדיר את האדם רק לפי מה שנראה לעינינו ברגע מסוים.
ויש עוד דבר יפה במיוחד בסיומה של מסכת חגיגה. המסכת פותחת במשנה העוסקת במצוות הראייה, בשאלה מי חייב לעלות ולהיראות לפני ה' ברגל. היא ממשיכה בדינים רבים של קדושה וטהרה, ומסיימת בשאלה עמוקה אחרת שאפשר לקחת ממנה לחיים: כיצד אנחנו רואים את האדם שמולנו?
כאשר אנחנו רואים יהודי אחר, האם אנחנו רואים רק את חסרונותיו, או שאנחנו מסוגלים לראות גם את המצוות שלו? כאשר אנחנו מסתכלים על עצמנו, האם אנחנו רואים רק את מה שעוד לא הצלחנו לתקן, או שאנחנו יודעים להכיר גם בטוב שכבר זכינו לעשות, ולהשתמש בו כדי להמשיך להתקדם?
ובאותו דף עצמו מזכירה לנו הגמרא גם את השולחן. היא אינה משאירה את כל הדברים בעולם המחשבה בלבד. היא מבקשת להוריד את הקדושה אל הבית, אל מעשה הכנסת האורחים, אל החסד הפשוט ואל היחס שאנחנו נותנים לאנשים אחרים.
אדם יכול לסיים מסכת, לומר דבר תורה יפה ולחזור הביתה. אבל אם בעקבות הלימוד הזה הוא יבחין יותר באדם בודד, יפתח את ביתו למי שזקוק לעזרה, יתחיל לראות את הטוב שבבני משפחתו או ימצא כוח לעוד מעשה של תשובה, הרי שהלימוד שלו כבר פועל בתוך החיים עצמם.
וזו המעלה הגדולה של התורה. היא אינה נשארת רק בין דפי הגמרא. היא משנה את הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם, את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לאחרים, ואת הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו.
עכשיו אפשר להבין מדוע הדברים האלה מתאימים כל כך לסיום מסכת חגיגה. מסכת שעסקה בקדושת המקדש, במזבחות, בכלים ובטהרה, מסיימת בהדגשת קדושתם ומעלתם של ישראל. כאילו היא מזכירה לנו שלאחר שלמדנו להכיר בחשיבותם של הדברים המקודשים, עלינו לזכור גם את ערכו של האדם הנושא בתוכו מצוות ומעשים טובים.
יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, להוסיף מצוות ומעשים טובים, לשוב בתשובה על כל מה שצריך תיקון, ולזכות לראות את הטוב שבכל יהודי. שנזכה לפתוח את ביתנו ואת ליבנו, ושנזכור שגם כשהדרך קשה, תמיד יש בכוחו של האדם להתקדם.
ובעזרת ה', כשם שזכינו לסיים את מסכת חגיגה, כך נזכה להמשיך ולסיים מסכתות נוספות, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.
כי המסר הגדול של דף הסיום הוא שלא תמיד מה שרואים מבחוץ מגלה את מה שנמצא בפנים. מזבח הזהב מלמד אותנו על כוח הקדושה, הרימון מלמד אותנו על המצוות החבויות באדם, והשולחן מלמד אותנו כיצד להפוך את הקדושה הזאת למעשים.
וכך נצא מסיום המסכת עם קבלה אחת פשוטה: להשתדל לראות בכל יהודי לא רק את מה שצריך לתקן, אלא גם את כל הטוב שעליו אפשר לבנות.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת חֲגִיגָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת חֲגִיגָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת חֲגִיגָה וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן, וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת חֲגִיגָה, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
