מדוע לאות ה׳ יש שני פתחים? הסוד שמגלה כיצד חוזרים בתשובה

אחת השאלות הקשות ביותר בעבודת התשובה היא מדוע אדם שנכשל ומבקש לחזור לדרך הנכונה אינו מצליח תמיד לעשות זאת באותה קלות שבה נכשל. הרי אם היה מסוגל לבחור בדרך מסוימת ולהתרחק מן הטוב, לכאורה היה צריך להיות מסוגל לשוב לאחור באותה הדרך. אולם המציאות מלמדת שלא תמיד הדברים פשוטים כל כך. אדם המתרגל במשך שנים לכעוס, להתעצל או להימשך אחר תאווה מסוימת מגלה שכאשר הוא מבקש להשתנות, אין די בהחלטה חד־פעמית. עליו לבנות בתוכו דרך חדשה, לעיתים שונה מאוד מן הדרך שבה הגיע למצבו הקודם. מדוע הדבר כך? ומהי הדרך הנכונה לחזור לאחר נפילה?

תשובה מפתיעה לשאלה הזאת מסתתרת בצורתה של אות אחת באלף־בית: האות ה׳.

בגמרא במסכת מנחות נאמר שהקב״ה ברא את העולם הזה באות ה׳ ואת העולם הבא באות י׳. כאשר שואלת הגמרא מדוע נברא העולם הזה דווקא באות ה׳, היא משיבה שהאות דומה לאכסדרה הפתוחה מלמטה, וכל הרוצה לצאת יכול לצאת. לאחר מכן שואלת הגמרא מדוע רגלה השמאלית של האות תלויה ואינה מתחברת אל הגג, ומשיבה: „דאי הדר בתשובה מעיילי ליה”, כלומר, אם האדם חוזר בתשובה, מאפשרים לו להיכנס דרך הפתח העליון [1].

הדברים מעוררים כמה שאלות. ראשית, מדוע העולם הזה נברא דווקא בצורה שבה קיימת אפשרות לצאת מן הקדושה? הרי הקב״ה חפץ שהאדם יעבוד אותו ויתקרב אליו, ואם כן לכאורה היה ראוי לברוא עולם שבו הדרך אל הטוב תהיה ברורה ומוגנת יותר. ושנית, מדוע נדרש החוזר בתשובה להיכנס דרך פתח אחר? מדוע לא ישוב פשוט דרך אותו מקום שממנו יצא?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בתפקידו של האדם בעולם. הקב״ה לא ברא אותנו כדי שנהיה מוכרחים לעשות את הטוב בלי אפשרות אחרת. הוא נתן לנו בחירה, ובאמצעותה אנו יכולים להחליט כיצד לנהוג, אילו רצונות לחזק ואיזו דרך חיים לבנות. דווקא מפני שקיימת אפשרות לבחור גם בדרך שאינה נכונה, יש משמעות עמוקה לבחירה בטוב. האדם אינו פועל רק מכוח טבעו או סביבתו, אלא נדרש להפעיל את דעתו ואת רצונו.

זו משמעותו של הפתח התחתון שבאות ה׳. העולם הזה הוא מקום שבו האדם עלול להתרחק מן התכלית שלשמה נברא. הוא יכול להשתמש בכוחות שניתנו לו בצורה לא נכונה, להעדיף את הנוחות המיידית על פני האמת ולהיכנע להרגלים המושכים אותו כלפי מטה. האפשרות הזאת אינה תכלית הבריאה, אבל היא חלק מן המציאות שבה מתגלה כוח הבחירה.

אולם הקב״ה לא הסתפק בבריאת עולם שיש בו אפשרות לנפילה. הוא העניק לאדם גם אפשרות לתשובה, וזו נרמזת בפתח הנוסף שבצורת האות. גם מי שיצא מן הדרך אינו מוכרח להישאר בחוץ. יש לפניו פתח שדרכו יוכל לשוב ולהיכנס.

וכאן מתגלה החידוש הגדול: הפתח של התשובה אינו נמצא באותו מקום שבו התרחשה היציאה.

נחשוב על אדם שבמשך שנים התרגל להתייחס בכעס לכל מי שאינו מסכים עימו. בתחילה הוא אולי כעס רק במצבים קיצוניים, אך עם הזמן התגובה הזאת נעשתה אצלו טבעית. כאשר מישהו מעיר לו הערה או חולק על דעתו, הוא מגיב מיד בתקיפות, כמעט בלי לחשוב. יום אחד הוא מבין שההרגל הזה פוגע בו ובבני משפחתו ומחליט להפסיק לכעוס.

לכאורה, די בכך שיחליט שמעכשיו לא יגיב בכעס. אולם לאחר זמן קצר הוא מגלה שההרגל הישן חזק ממנו. בכל פעם שמתעורר מצב דומה, התגובה המוכרת חוזרת. מתברר שכדי להשתנות באמת, אין די ברצון למחוק את ההתנהגות הקודמת. עליו ללמוד כיצד להקשיב לאחרים, כיצד לפרש אחרת את דבריהם וכיצד לעצור לפני שהוא מגיב. במילים אחרות, עליו לבנות דרך חדשה של התמודדות.

זהו עומק הרמז שבפתח העליון של האות ה׳. האדם אינו שב בתשובה רק באמצעות ניסיון לחזור אל מצבו הקודם, אלא באמצעות בניית מדרגה חדשה. הוא צריך ללמוד מן הנפילה, להבין מה הוביל אליה ולרכוש כלים שלא היו לו קודם לכן. דווקא הדרך החדשה מאפשרת לו להתעלות מעל המקום שבו נכשל.

כאן מתגלה גם משמעותה של היגיעה בעבודת האדם. חז״ל אמרו: „יגעתי ומצאתי – תאמין” [2]. לכאורה, מדוע נאמר „מצאתי” ולא „השגתי”? הרי כאשר אדם עובד קשה ומגיע לתוצאה, נראה שההצלחה היא פרי עמלו. אולם בדרך רעיונית אפשר להבין שהאדם נדרש לעשות את חלקו, להתאמץ ולהכין את עצמו, אך לא תמיד הוא יכול לשלוט באופן שבו תגיע אליו ההצלחה. לפעמים לאחר תקופה ארוכה של מאמץ נפתחת לפניו הבנה חדשה, והוא מגלה שהדבר שהיה קשה כל כך נעשה פתאום ברור יותר.

כך גם בתשובה. האדם צריך לעשות כל שביכולתו כדי לשנות את דרכיו, אך עליו לזכור שהקב״ה מסייע לשבים אליו. ההצלחה אינה רק תוצאה של כוח הרצון הפרטי, אלא גם מתנה של סייעתא דשמיא המגיעה אל מי שמבקש באמת לתקן את עצמו.

וזהו גם אחד הרעיונות הרמוזים בהבדל שבין האות ד׳ לאות ה׳. האות ד׳ דומה לכלי שעדיין חסר בו דבר, ואילו האות ה׳ כוללת רגל נוספת, המסמלת בדרך פנימית את האפשרות שהכלי יקבל מילוי. בתהליך התיקון האדם נדרש תחילה להכיר בחיסרון ולהכין את עצמו, ולאחר מכן להיפתח להשפעה חדשה שתאפשר לו להשתנות.

אולם יש כאן נקודה חשובה במיוחד. לא כל אדם שנכשל חייב לחזור בדיוק אל הדרך שבה התנהל לפני הנפילה. לפעמים הנפילה עצמה גילתה לו חולשה שלא הכיר, הרגל שלא הבחין בכוחו או צורך רוחני שלא נתן עליו את דעתו. כאשר הוא משתמש בהכרה הזאת כדי לבנות לעצמו דרך טובה יותר, התשובה אינה רק תיקון העבר, אלא גם התחלה של חיים עמוקים ובשלים יותר.

הפתח של התשובה אינו רק הדרך לחזור למקום שבו היינו קודם לכן. הוא פתח המאפשר לנו להגיע למדרגה שלא היינו מסוגלים להגיע אליה לפני שלמדנו להכיר את עצמנו באמת.

וכאן מתגלה הקשר לימי החנוכה. החשמונאים עמדו מול מציאות שבה המקדש נטמא ועבודתו נפגעה. הם לא יכלו להסתפק בגעגוע למצב שהיה בעבר, אלא נדרשו לפעול, לטהר את המקדש ולהחזיר את העבודה לסדרה. לאחר שעשו את חלקם זכו לנס פך השמן, שהעניק להם אפשרות להדליק את המנורה למרות המחסור בשמן טהור.

בדרך רמז, זהו המהלך של האות ה׳: תחילה האדם פועל להכין את הכלי ולנקות אותו, ולאחר מכן נפתחת האפשרות לקבל בו אור חדש. אין הוא יוצר את האור האלוקי מכוח עצמו, אך הוא נדרש להכשיר את המציאות כדי שתוכל לקבל אותו.

וזהו המסר המעשי של התשובה. כאשר אדם מגלה שנכשל בדבר מסוים, עליו להימנע משתי טעויות. מצד אחד, לא להניח שהנפילה מוכיחה שאינו מסוגל להשתנות. ומצד אחר, לא להסתפק בהחלטה כללית שמעתה הכול יהיה אחרת. עליו לשאול מה הוביל אותו למצב הזה, מה חסר לו כדי להתמודד נכון ומהו הצעד המעשי שיוכל לבנות דרך חדשה.

לפעמים התשובה תהיה שינוי בהרגלים. לפעמים יהיה צורך ללמוד את ההלכות הנוגעות לאותו עניין. ולעיתים יהיה עליו לבקש הדרכה מאדם חכם שיוכל לעזור לו לראות דרך שלא הבחין בה קודם לכן.

כך מלמדת אותנו צורת האות ה׳ שהעולם הזה אינו מקום סגור שאין ממנו דרך חזרה. גם כאשר האדם יצא מן הדרך, עדיין נותר לפניו פתח. אלא שכדי להיכנס בו עליו להיות מוכן לעלות, להתאמץ ולבנות בתוכו משהו חדש.

וזהו אחד האורות הגדולים של חנוכה: גם לאחר שהחושך התפשט והמקדש נטמא, עדיין אפשר לפתוח פתח חדש של טהרה ואור. וכשם שהחשמונאים לא ויתרו על האפשרות לחדש את עבודת המקדש, כך גם האדם אינו צריך לוותר על האפשרות לחדש את עבודת ה׳ שלו, אפילו לאחר תקופה ארוכה של כישלונות.