איך אפשר להאיר כשפסקה הנבואה? הסוד של מידת ההוד ונס חנוכה

אחת השאלות הגדולות בתולדות עם ישראל היא כיצד אפשר להמשיך לחיות מתוך חיבור עמוק לקב״ה גם כאשר הגילוי האלוקי נעשה נסתר יותר. בתקופת הנביאים זכו ישראל לשמוע את דבר ה׳ באמצעות אנשים שנבחרו לכך, וקיבלו מהם הדרכה, תוכחה ודברי נחמה. אולם לאחר שנסתיימה תקופת הנבואה, כבר לא הייתה לישראל אותה אפשרות של גילוי ישיר. כיצד יכול עם ישראל להמשיך ולהאיר את העולם באור התורה כאשר אחד ממקורות ההשפעה הגדולים שלו כבר אינו קיים באותה צורה? ומדוע דווקא בתקופה הזאת הופיע נס חנוכה, שבו חידשו החשמונאים את הדלקת המנורה?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן בשתי מידות המוזכרות בתורת הפנימיות, הנקראות „נצח” ו„הוד”. שתי המידות הללו נמשלות לשתי רגליו של האדם, אך לכל אחת מהן תפקיד אחר. ה„נצח” מסמל את קבלת ההשפעה מן המקור העליון, ואילו ה„הוד” מסמל את האפשרות להמשיך את ההשפעה אל העולם בצורה שתוכל להתקבל ולהתגלות בתוכו [1].

נחשוב על אדם בעל חכמה גדולה, המסוגל להבין סוגיות מורכבות ולהגיע למסקנות עמוקות. אולם כאשר הוא מבקש להסביר את הדברים לאדם אחר, הוא מגלה שלא תמיד די בכך שהוא עצמו מבין אותם. עליו למצוא את המילים המתאימות, לבחור דוגמאות ולהתאים את ההסבר למדרגתו של השומע. אם ידבר בשפה גבוהה ומורכבת מדי, ייתכן שכל החכמה שלו תישאר אצלו ולא תצליח להגיע אל תלמידיו.

לעומתו, אדם המצליח לתרגם רעיונות עמוקים לשפה ברורה פועל פעולה נוספת על עצם הבנתם. הוא לוקח חכמה הנמצאת במדרגה גבוהה ומעניק לה צורה שבה אדם אחר יכול לקלוט אותה. אין פירוש הדבר שהוא משנה את האמת, אלא שהוא מוצא את הדרך הנכונה להביא אותה אל מי שעדיין אינו נמצא באותה מדרגה.

זהו אחד ההסברים המאפשרים להבין את היחס שבין נצח להוד. הנצח מבטא את החיבור אל מקור ההשפעה, ואילו ההוד מבטא את היכולת להוציא את ההשפעה אל הפועל, לפרט אותה ולהעניק לה צורה המתאימה לעולם המקבל.

וכאן מתגלה דבר מופלא ביחס שבין משה רבנו לאהרן הכהן.

כאשר הקב״ה שלח את משה להוציא את ישראל ממצרים, משה טען שהוא כבד פה וכבד לשון, ולכן יתקשה לדבר אל העם. הקב״ה השיב לו שאהרן אחיו יהיה לו לפה, ואמר: „ודיברת אליו ושמת את הדברים בפיו... ודיבר הוא לך אל העם, והיה הוא יהיה לך לפה” [2].

לכאורה, מדוע נדרשו שני אנשים כדי להעביר את דבר ה׳ לישראל? הרי אם משה רבנו זכה לקבל את הנבואה במדרגה הגבוהה ביותר, היה אפשר לצפות שגם יהיה מסוגל למסור אותה לעם בצורה מושלמת.

אלא שיש הבדל בין קבלת האמת לבין העברתה לאחרים. משה רבנו זכה להשגה נבואית עליונה שאין דומה לה, ואילו אהרן קיבל תפקיד מיוחד בהוצאת הדברים אל העם. במבט הפנימי, משה קשור לבחינת הנצח, ואהרן לבחינת ההוד. האחד מקבל את ההארה ממקורה, והשני מסייע לה להופיע בצורה המותאמת למי שצריך לקבל אותה.

אין בכך חלוקה הלכתית מוחלטת של תפקידיהם, שהרי משה עצמו לימד את ישראל תורה והעביר אליהם את דבר ה׳. אלא שבמערכת הסמלית של נצח והוד מתגלה באמצעות היחס ביניהם יסוד גדול: האמת צריכה לא רק להיקלט במדרגה גבוהה, אלא גם להגיע אל המציאות המעשית ואל האנשים החיים בתוכה.

וכאן מתגלה מקומו המיוחד של בית המקדש. המקדש היה המקום שבו התגלתה השראת השכינה בישראל, ובאמצעות עבודתו התחברו ישראל אל מקור ההשפעה האלוקית. אולם עם השנים, לאחר חורבן הבית הראשון וסיומה של תקופת הנביאים האחרונים, הלכה והסתיימה מדרגת הנבואה שהייתה מצויה בישראל. חז״ל אמרו: „משמתו חגי, זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל” [3].

בדרך פנימיות התורה מתואר השינוי הזה כפגם במידת ההוד. היכולת להמשיך את ההארה העליונה אל העולם באמצעות הגילוי הנבואי כבר לא פעלה באותה צורה. אין פירוש הדבר שהקב״ה הפסיק להשגיח על ישראל או שתורתו חדלה להאיר להם. התורה נשארה עמם, אולם אופן הקשר והגילוי השתנה.

וכאן אנו מגיעים לתקופת החשמונאים.

באותה תקופה כבר לא היה לישראל גילוי נבואי כפי שהיה בדורות הראשונים, ובנוסף לכך ביקשו היוונים להרחיק אותם מן התורה ומן המצוות. דווקא במצב הזה קמו מתתיהו ובניו והחליטו שלא להיכנע לחושך. הם פעלו במסירות נפש לשמירת התורה, וכאשר זכו לניצחון, טיהרו את המקדש וחידשו את הדלקת המנורה.

אולם בתורת האריז״ל מתגלה משמעות מיוחדת למעשה הזה. בספר „פרי עץ חיים” מבואר שמתתיהו בן יוחנן תיקן בימי החנוכה את בחינת ההוד, ולכן נתקנה הזכרת הנס דווקא בברכת „מודים”, השייכת למידת ההוד [4].

מהי משמעות התיקון?

עד עתה היה אפשר לחשוב שלאחר שפסקה הנבואה, אין עוד אפשרות להמשיך את האור העליון אל העולם באותה עוצמה. אולם החשמונאים גילו שגם בתקופה שבה הגילוי הישיר חסר, יש אפשרות לעורר השפעה חדשה מכוח מסירות הנפש וההתחברות למקור העליון. הם לא החזירו את הנבואה למדרגתה הקודמת, אך זכו להארה מיוחדת שהתגלתה באמצעות נס פך השמן ונעשתה יסוד לימי החנוכה לדורות.

זהו החידוש של תיקון ההוד. גם כאשר הדרך הרגילה שבה הייתה נמשכת ההשפעה אינה קיימת, הקב״ה יכול לפתוח דרך אחרת שבה האור יגיע אל ישראל. האור אינו תלוי רק במערכת שהייתה מוכרת לנו בעבר, אלא במקור האלוקי שממנו הוא נמשך.

וכאן מתגלה גם מעלתם של הכהנים. אהרן הכהן היה קשור למידת ההוד, ותפקידו היה להמשיך את ההשפעה האלוקית אל ישראל באמצעות עבודת המקדש וברכת הכהנים. בניו החשמונאים המשיכו את אותה שליחות במצב חדש. כאשר נראה שהקשר בין השמים לארץ נחלש, הם חידשו את גילוי האור באמצעות מעשיהם.

גדולת החשמונאים לא הייתה בכך שהחזירו את העולם בדיוק למצב שבו היה קודם לכן, אלא בכך שגילו דרך להמשיך את אור ה׳ גם כאשר המציאות השתנתה והדרך הישנה כבר לא הייתה קיימת.

זהו מסר עמוק מאוד לחיי האדם. לפעמים אדם רגיל לקבל כוח רוחני ממקור מסוים. הוא לומד אצל רב המעורר אותו, נמצא במסגרת המחזקת אותו או חי בתקופה שבה הכול מסייע לו להתקדמות. אולם כאשר הנסיבות משתנות, הוא עלול להרגיש שאיבד את מקור החיות שלו. הרב כבר אינו נמצא בקרבתו, המסגרת הסתיימה או שהמציאות החדשה מקשה עליו לשמור על ההרגלים הטובים שקנה.

במצב כזה האדם עלול להסתכל רק לאחור ולהתגעגע למה שהיה. הוא זוכר את ההתלהבות ואת הבהירות של התקופה הקודמת, אך אינו יודע כיצד להמשיך ממנה הלאה.

חנוכה מלמד אותנו שאין הכרח להחזיר את כל התנאים הישנים כדי להמשיך להתקדם. לפעמים נדרשת דרך חדשה. אדם שהיה רגיל ללמוד במסגרת מסוימת יכול לקבוע לעצמו חברותא אחרת. מי שקיבל חיזוק משיעורים ששמע יכול להתחיל ללמוד את הדברים בכוחות עצמו. ומי שהיה זקוק בעבר להתעוררות חיצונית יכול לנסות להפוך את מה שלמד לקניין פנימי שילווה אותו גם כאשר אותה התעוררות אינה קיימת.

אין הכוונה שכל דרך חדשה מתאימה לכל אדם, או שאפשר להתקדם בלי הדרכה ובלי מקורות נאמנים. אלא שהיעדרו של אמצעי מסוים אינו מוכיח שמקור ההשפעה עצמו נעלם. על האדם לחפש כיצד יוכל להתחבר אליו מחדש בצורה המתאימה למצבו.

וזוהי עבודת ימי החנוכה. אנו עומדים בתקופה שבה אין לנו בית מקדש ואין לנו מנורה המוארת בהיכל, ובכל זאת אנו מדליקים נרות ומזכירים את האור שהתגלה בימי החשמונאים. הנרות אינם מחליפים את עבודת המקדש, אך הם מלמדים שגם במצב של הסתר אפשר להמשיך ולגלות את אור ה׳.

כך נשלם הרעיון של מידת ההוד. לא די בכך שהאור קיים במקורו העליון, אלא עליו להגיע גם אל המקום שבו אנו נמצאים, אל חיינו המעשיים ואל המציאות המשתנה של כל דור. והחשמונאים מלמדים אותנו שגם כאשר הדרך הרגילה לקבלת האור נסתרת, עדיין אפשר לבקש מן הקב״ה הארה חדשה, לפעול במסירות ובנאמנות ולגלות את קדושתו בתוך העולם.