איך ייתכן שבית המקדש מלא קרבנות – והקב״ה אינו רוצה בהם?

ישנה נבואה קשה מאוד בספר ישעיהו, המעוררת שאלה יסודית על כל עבודת ה׳. הנביא פונה לעם ישראל בשם הקב״ה ואומר: „למה לי רוב זבחיכם יאמר ה׳, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי” [1]. לכאורה, הדברים תמוהים. הרי הקב״ה עצמו ציווה להקריב קרבנות בבית המקדש. הוא שקבע את סדר עבודתם, את זמניהם ואת דיניהם. כיצד ייתכן שכאשר ישראל מקיימים את המצוות הללו, הנביא מודיע שהקב״ה אינו חפץ בקרבנותיהם? והאם ייתכן שאדם עושה את כל מה שהתורה מצווה עליו, ובכל זאת מחמיץ את עיקר רצונו של הקב״ה?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שני חלקים בקיום המצוות: המעשה שאנו מצווים לעשות, והשינוי שהמעשה נועד לחולל בתוכנו. אדם יכול לבצע פעולה בצורה מדויקת, להקפיד על כל פרטיה ולצאת ידי חובתו מבחינה הלכתית, אך עדיין לא להפנים את משמעותה. הדבר דומה לאדם הלומד במשך שנים על מידת הענווה, מכיר את מעלתה ואף מסוגל לומר דברי תורה נפלאים בעניינה, אך כאשר מישהו פוגע בכבודו הוא מתפרץ בכעס. הידיעות קיימות, אולם הן עדיין לא שינו את אישיותו.

כך גם בעבודת הקרבנות. כאשר אדם מביא קרבן לבית המקדש, אין זו רק פעולה של הבאת בעל חיים למזבח. העבודה נועדה לעורר בו הכרה שהוא עצמו וכל רכושו שייכים לקב״ה, ושעליו להקדיש את כוחות חייו לעבודתו. אולם אם הוא ממשיך לנהוג בעוול, לפגוע באחרים ולחטוא מתוך מחשבה שהקרבנות יכסו על מעשיו, נמצא שהמעשה החיצוני לא השיג את תכליתו.

וזהו בדיוק תוכחה של ישעיהו. בהמשך אותה נבואה הוא אומר: „רחצו הִזַּכּוּ, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה” [2]. הקב״ה אינו מלמד כאן שאין חשיבות לעבודת המקדש, חלילה. הוא מלמד שעבודת המקדש אינה יכולה לשמש תחליף ליושר, לתיקון המידות ולדאגה לזולת. מי שמביא קרבן, אך מסרב לשנות את דרכיו, מנתק בין הפעולה הקדושה לבין התכלית שלשמה נצטווה בה.

כאן מתגלה אחד היסודות העמוקים של מידת ה„הוד”, כפי שהיא מתבארת בספרי הפנימיות. המידות „נצח” ו„הוד” נמשלות לשתי רגליו של האדם, מפני שהרגליים מוציאות את רצונו ומחשבתו אל עולם המעשה. אולם יש הבדל בין הצעד הראשון לבין השלמת ההליכה. אדם יכול לדעת לאן הוא רוצה להגיע, ואפילו להתחיל לצעוד, אך כל עוד לא הגיע אל היעד, הדרך עדיין לא הושלמה.

כך גם בקיום התורה. תחילה האדם לומד ומבין מהו רצון ה׳. לאחר מכן הוא מתבונן בדברים ומפנים אותם בליבו. אולם גם לאחר שהבין והתרגש, עדיין נדרש השלב השלישי: להגיע למצב שבו ההכרה החדשה משנה את מעשיו ואת אישיותו. בדרך פנימית, שלמות המעבר הזה קשורה למידת ה„הוד” [3].

נחשוב על אדם המקפיד להתפלל בכל יום. הוא מגיע לבית הכנסת בזמן, אומר את כל מילות התפילה ומשתדל לקיים את דיניה כראוי. אולם התפילה עוסקת גם בבקשת חכמה, בסליחה, בגאולה ובהכרה שהקב״ה הוא מקור כל הברכות. אם לאחר התפילה האדם ממשיך לחיות מתוך תחושה שהכול תלוי רק בכוחו, אינו מוכן למחול לאחרים ואינו מבקש לתקן את מעשיו, עליו לשאול עד כמה הצליח להכניס את תוכן התפילה אל חייו. אין בכך כדי לבטל את ערכה של התפילה שקיים, אלא כדי להזכיר שיש בה עומק נוסף שעליו לשאוף אליו.

וזהו גם עומק דברי חז״ל: „לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה” [4]. אין הכוונה שלימוד התורה אינו חשוב, שהרי תלמוד תורה הוא יסוד גדול בעבודת ה׳. אלא שהלימוד צריך להוביל את האדם לקיום רצון ה׳ בפועל. הידיעה היא תחילת הדרך, ואילו התכלית היא שהאדם יחיה על פיה.

מעתה אפשר להבין את הקשר המיוחד לחנוכה. החשמונאים נכנסו לבית מקדש שטומא, ונדרשו לטהרו ולהחזיר את עבודתו לסדרה. אולם משמעות הניצחון הייתה עמוקה יותר מחידוש הפעולות החיצוניות של המקדש. הם ביקשו להחזיר לישראל את האפשרות לחיות מתוך הכרה שהקדושה אינה שייכת רק למקום מסוים או לטקס מסוים, אלא צריכה להאיר את החיים כולם.

בתורת האריז״ל מבואר שהחשמונאים פעלו לתיקון מידת ה„הוד” [5]. בדרך העבודה, משמעות הדבר היא החזרת היכולת להכניס את האור הרוחני עד לעולם המעשה. לא להסתפק בהכרה בקב״ה, אלא לחיות מתוך אותה הכרה גם כאשר האדם עוסק בענייניו הגשמיים.

כאן נמצא ההבדל בין מקדש מלא קרבנות לבין מקדש הממלא את תפקידו. יכול להיות שהמזבח פועל והקרבנות עולים עליו, אך האדם היוצא מן המקדש ממשיך באותן דרכים שליליות שבהן התנהג קודם לכן. לעומת זאת, כאשר עבודת המקדש מעוררת בו תשובה, יראת שמים, יושר וחסד, הקדושה אינה נשארת בתחומי המקדש, אלא ממשיכה ללוות אותו גם בביתו וברחוב.

התכלית של עבודת ה׳ אינה רק שנעשה מעשים קדושים, אלא שהמעשים הקדושים יעשו אותנו לאנשים טובים וקדושים יותר.

וזוהי שאלה שכל אדם יכול לשאול את עצמו לאחר קיום מצווה. לא רק האם קיימתי אותה כהלכה, שזו כמובן חובה ראשונה, אלא גם מה היא לימדה אותי וכיצד אוכל להמשיך את השפעתה אל החיים. לאחר לימוד תורה אפשר לשאול איזו הנהגה מעשית למדתי. לאחר תפילה אפשר לחשוב איזו בקשה מן התפילה אני רוצה להפוך לעבודה אישית. ולאחר מעשה חסד אפשר להתבונן כיצד אוכל לרכוש מתוכו לב רגיש יותר לצורכי הזולת.

ימי החנוכה מזכירים לנו שהאור אינו נועד להישאר רק בשלהבת. הוא צריך להאיר את מחשבותינו, את רצונותינו ואת מעשינו. וככל שהאדם מצליח להפוך את המצוות מקיום חיצוני לקניין פנימי, כך הוא משלים את העבודה הרוחנית הרמוזה בתיקון מידת ה„הוד”: להוציא את האור מן הכוח אל הפועל, עד שיתגלה בתוך החיים עצמם.