מדוע הניצחון על היוונים לא הספיק? הסוד של היום השמיני

ישנם רגעים בחיים שבהם האדם מרגיש שהצליח לנצח את עצמו. לאחר תקופה ארוכה של התמודדות הוא מתגבר על הרגל שלילי, מקבל החלטה חשובה או מצליח לעמוד בניסיון שהיה קשה לו במיוחד. באותו רגע הוא מתמלא שמחה ומרגיש שנפתח לפניו פרק חדש. אולם לאחר ימים אחדים הוא מגלה שהמאבק עדיין לא הסתיים. ההרגל הישן מתעורר מחדש, ההתלהבות נחלשת, והוא נדרש שוב לבחור בדרך הנכונה. מדוע הניצחון הראשון אינו מספיק? ואם האדם כבר הצליח להתגבר פעם אחת, מדוע עליו להמשיך ולהתאמץ כדי שהשינוי יישאר חלק מחייו?

שאלה דומה מתעוררת בדברי האריז״ל על ימי החנוכה. בכתבי האריז״ל מבואר שמתתיהו בן יוחנן ובניו פעלו לתיקון מידת ה„הוד”, אך התיקון לא הושלם בעצם המלחמה נגד היוונים, אלא במשך שמונת ימי החנוכה. הדברים נקשרים לכך שמידת ההוד היא השמינית בסדר הספירות כאשר מונים מן הכתר כלפי מטה [1]. לכאורה, אם מסירות הנפש של החשמונאים היא שתיקנה את הפגם, מדוע לא הושלם התיקון ברגע שניצחו? מה נוסף בשמונת הימים שלא היה קיים בשעת הניצחון?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שלושה שלבים בתהליך השינוי של האדם. השלב הראשון הוא ההכרה. האדם לומד ומבין כיצד ראוי לנהוג, ומגיע למסקנה ברורה שעליו לשנות דבר מסוים בחייו. השלב השני הוא ההפנמה, שבו ההכרה הזאת אינה נשארת רק בשכל, אלא מתחילה לעורר בליבו רצון אמיתי. אולם לאחר שני השלבים הללו עדיין נדרש שלב שלישי: להפוך את הרצון למעשה יציב וקבוע, עד שהדרך החדשה תיעשה חלק מאישיותו.

נחשוב על אדם המבקש להתחזק בשמירת הלשון. לאחר ששמע שיעור על חומרת הדיבור בגנות הזולת הוא מחליט להשתנות. למחרת מתפתחת לידו שיחה שבה מדברים על אדם אחר, והוא מצליח להתאפק ולא להשתתף. זהו ניצחון גדול, מפני שלראשונה הוא הצליח להוציא את ההכרה אל הפועל. אולם האם אפשר לומר שבכך כבר קנה את מידת שמירת הלשון בשלמות? עדיין לא. ייתכן שכעבור כמה ימים יתעורר ניסיון קשה יותר, ובמצב אחר יהיה לו קשה להימנע מן הדיבור.

ההצלחה הראשונה היא תחילת הדרך. כדי שהדבר יהפוך לקניין פנימי, עליו לחזור ולבחור בטוב גם כאשר ההתלהבות הראשונה תחלוף. ככל שהוא מתמיד, כך ההרגל הישן נחלש וההרגל החדש מתחזק. לאחר תקופה הוא עשוי לגלות שכבר אינו צריך להיאבק באותה עוצמה בכל שיחה, מפני שהזהירות בדיבור נעשתה חלק טבעי מדרכו.

זהו ההבדל בין ניצחון לבין תיקון שלם. הניצחון מוכיח שהאדם מסוגל להתגבר על המכשול, ואילו התיקון מגלה שהדרך החדשה כבר נקנתה באישיותו. הראשון הוא הכרעה במאבק מסוים, והשני הוא שינוי של האדם עצמו.

כאן מתגלה משמעותה הפנימית של מידת ה„הוד”. בספרי הקבלה היא נמשלת לרגל השמאלית, המשלימה את פעולת הרגל הימנית [2]. בדרך רעיונית, אדם יכול להתחיל לצעוד בכיוון חדש, אך עדיין לא להגיע למקום שאליו ביקש ללכת. ההתחלה חשובה מאוד, אולם השלמת התנועה מתרחשת רק כאשר הוא עומד בפועל במקום החדש.

כך גם בעבודת ה׳. האדם יכול להתרגש מדברי תורה, לקבל על עצמו החלטה ואף לבצע אותה פעם אחת, אך עדיין לא להפוך אותה לחלק קבוע מחייו. שלמות מידת ההוד מתבטאת בכך שהאור הרוחני מגיע עד לעולם המעשה, ונקלט באישיותו של האדם באופן שממשיך להשפיע גם לאחר שההתעוררות הראשונית חלפה.

וכעת נוכל להבין את שני שלבי התיקון בימי החשמונאים. בזמן המלחמה גילו החשמונאים שהם מוכנים לפעול למען התורה למרות הכוח הגדול שעמד מולם. הם לא הסתפקו בהכרה שהגזירות פסולות, אלא יצאו לפעול כדי להחזיר לישראל את האפשרות לקיים את מצוות ה׳. אולם לאחר הניצחון נדרשה עבודה נוספת: להחזיר את עבודת המקדש לסדרה, לטהר את המקום ולהדליק מחדש את המנורה.

במובן הרעיוני, המלחמה הייתה ההכרעה הראשונית, ואילו חידוש עבודת המקדש היה תחילתו של בניין רוחני מחודש. האמונה שהתגלתה במאבק הייתה צריכה לקבל צורה יציבה בתוך עבודת הקודש.

כאן נמצא עומק נוסף בשמונת ימי החנוכה. שמונה הימים אינם רק זיכרון לכך שהשמן הספיק בדרך נס למשך זמן ממושך. בדרך הפנימית הם מבטאים מהלך של השלמה. בכל יום מתברר שהאור אינו הופעה רגעית בלבד, אלא השפעה הממשיכה להתגלות גם ביום הבא. הניצחון אינו נשאר מאורע השייך לשעת ההתעוררות הגדולה, אלא נעשה בסיס להתמדה ולהמשכיות.

יש בכך לקח חשוב במיוחד לעבודת האדם. לעיתים אנו מעריכים מאוד רגעים של התעוררות, אך ממעטים בערכה של ההתמדה השקטה הבאה לאחריהם. אדם עשוי להתרגש מדברי חיזוק ולקבל על עצמו החלטה גדולה, אך דווקא הימים הרגילים שלאחר מכן הם הקובעים אם ההחלטה תהפוך לחלק מחייו. אין בהם בהכרח אותה התלהבות, אך יש בהם אפשרות לקנות את הדבר באמת.

הניצחון הראשון מגלה לאדם שהוא מסוגל להשתנות. ההתמדה שלאחריו היא ההופכת את השינוי למציאות קבועה.

וזהו גם המסר המעשי של שמונת ימי החנוכה. כאשר אנו מוסיפים נר בכל יום, אנו יכולים ללמוד שלא להסתפק בהתחלה טובה. אם קיבלנו על עצמנו דבר חיובי, עלינו לחשוב כיצד נוכל לשמור עליו גם לאחר שתחושת ההתחדשות תחלוף. לפעמים הדבר מחייב לקבוע זמן קבוע, לפעמים ליצור סביבה מתאימה, ולפעמים לבחור מראש צעד קטן שנוכל לחזור עליו בעקביות.

אין צורך שכל יום יביא עימו מהפכה גדולה. לעיתים דווקא ההתקדמות האיטית היא הבונה שינוי עמוק, מפני שהיא מאפשרת לאדם להפנים את הדברים ולחיות על פיהם לאורך זמן.

כך מתגלה החידוש של היום השמיני: לא רק תוספת של עוד יום לאור שהיה קודם לכן, אלא סמל להשלמת הדרך מן ההכרה אל הקניין הפנימי. לאחר שניצחנו במאבק, עלינו לדאוג שהניצחון יישאר איתנו. לאחר שהאור נדלק, עלינו ללמוד כיצד להפוך אותו לחלק מחיינו.