מדוע „על הניסים” מזכירה את מתתיהו, אבל אינה מספרת על גבורתו?

אם נתבקש לספר את סיפורו של נס חנוכה, נפתח בוודאי בגזירות היוונים, נמשיך בגבורתם של מתתיהו ובניו ונגיע אל הניצחון המופלא ואל נס פך השמן. זהו הסדר הטבעי של סיפור היסטורי: תחילה מתארים את הצרה, לאחר מכן את האנשים שקמו להילחם בה, ולבסוף את הישועה. אולם כאשר מתבוננים בנוסח „על הניסים”, מגלים שחז״ל בחרו בסדר שונה ומפתיע. התפילה פותחת במילים „בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל”. מדוע מתתיהו ובניו מופיעים לפני הגזירות עצמן? ועוד יש להבין דבר תמוה הרבה יותר: לאחר שהתפילה מזכירה את החשמונאים, היא כמעט אינה מתארת את מעשיהם במלחמה. תחת זאת היא פונה אל הקב״ה ואומרת: „ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים”. היכן נעלמה גבורתם של החשמונאים? האם אין ראוי להזכיר את מסירות נפשם ואת המאמץ העצום שהשקיעו בהצלת ישראל?

כדי להבין זאת עלינו להבחין בין שתי דרכים להתבונן במאורעות. הדרך הראשונה מתחילה מן המציאות הגלויה לעיניים. אנו רואים אויב, מזהים את הסכנה, מתבוננים באנשים שנלחמו בו ומסבירים כיצד הושג הניצחון. הדרך השנייה מבקשת לברר גם מהי המשמעות הרוחנית שהתגלתה באמצעות המאורעות, ואיזה דבר חדש זכו ישראל ללמוד מהם על הנהגת הקב״ה.

נחשוב על אדם שנקלע לקושי גדול, ובמשך תקופה ארוכה נאבק כדי לצאת ממנו. לבסוף הוא מצליח, ומי שמכיר את הסיפור עשוי להתפעל מן התושייה, ההתמדה והמאמצים שלו. אולם כאשר אותו אדם מתבונן על חייו לאחר זמן, הוא עשוי לגלות שההישג הגדול ביותר לא היה רק פתרון הבעיה. במהלך ההתמודדות הוא רכש כוחות שלא הכיר קודם לכן, למד להבחין בין עיקר לטפל וגילה עד כמה הוא מסוגל להתמסר לדבר חשוב. הקושי חלף, אך האישיות שנבנתה מתוכו נשארה.

בדומה לכך, אפשר להתבונן בנס חנוכה בשתי מדרגות. במדרגה הראשונה היה כאן ניצחון על אויב שגזר גזירות קשות על ישראל. במדרגה עמוקה יותר, מאורעות החנוכה גילו את כוחם של ישראל לדבוק בתורה גם בשעה שהמציאות החיצונית נראית מנוגדת לה, ואת הנהגת הקב״ה המלווה את מי שמבקשים לעשות את רצונו.

כאן מתגלה משמעותה של פתיחת התפילה. כאשר חז״ל פותחים ב„בימי מתתיהו”, הם מפנים את תשומת ליבנו אל האנשים שבאמצעותם התגלה האור המיוחד של התקופה. לא רק מה אירע להם, אלא איזה כוח רוחני התגלה על ידם. גזירות היוונים הן הרקע שמולו התבררה מסירות נפשם, ואילו הניצחון היה המעשה שבאמצעותו התגלתה ישועת ה׳.

אפשר להבין זאת לאור דברי חז״ל שהקב״ה הראה לאדם הראשון „דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו” [1]. בכל דור קמים אנשים הנדרשים להתמודד עם שאלות וניסיונות המיוחדים לזמנם. לעיתים דווקא ההתמודדות מגלה בתוכם יכולת שלא הייתה ניכרת קודם לכן. אין בידינו לדעת את טעמם הנסתר של כל המאורעות, אך אנו יכולים ללמוד מהם כיצד בני אדם מסוגלים לגלות נאמנות ואמונה בתוך מציאות קשה.

ומדוע בהמשך התפילה כל הפעולות מיוחסות לקב״ה? מפני שזו עצמה אחת ההכרות הגדולות של חנוכה. החשמונאים היו חייבים לעשות את המוטל עליהם. הם נדרשו לאומץ, למחשבה, למסירות ולפעולה. אולם לאחר הניצחון לא ייחסו את הישועה לכוחם בלבד. הם הכירו בכך שההצלחה הגדולה לא הייתה מובטחת על פי יחסי הכוחות שעמדו לפניהם.

התורה כבר לימדה אותנו את היסוד הזה באזהרה: „ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה׳ אלוהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל” [2]. הפסוק אינו מבטל את הצורך בעשייה, ואף אינו שולל את יכולתו של האדם להצליח באמצעות עמלו. הוא מלמד שלאחר ההצלחה עליו לזכור גם את מקור הכוחות שבאמצעותם פעל.

וזהו בדיוק ההבדל שבין סיפור גבורה רגיל לבין תפילת הודאה. בסיפור גבורה עומדים במרכז האנשים שהשיגו את הניצחון. בתפילת הודאה אנו מבקשים לראות גם את יד ה׳ הפועלת בתוך מעשיהם. כאשר אנו אומרים „מסרת גיבורים ביד חלשים”, אין אנו מכחישים את מאמצי החשמונאים, אלא מכירים בכך שהניצחון לא היה תוצאה מובנת מאליה של עוצמה צבאית.

אולם כאן מתעוררת שאלה נוספת. אם כל ההודאה עוסקת במה שעשה הקב״ה, מדוע בסוף התפילה אנו חוזרים ומספרים על מעשיהם של ישראל: „ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך”?

התשובה היא שיש הבדל בין הישועה שהקב״ה מעניק לאדם לבין הדרך שבה האדם מגיב עליה. הניצחון פתח לפני החשמונאים את האפשרות לשוב אל המקדש, אך עדיין נדרשה מהם בחירה. הם היו יכולים להסתפק בתחושת ההקלה ובשמחת ההצלחה, אולם הם הבינו שהישועה ניתנה להם כדי שיוכלו לחדש את עבודת ה׳.

לכן רק בסיום התפילה אנו מגיעים לתיאור מעשיהם. בתחילה מתגלה מה העניק להם הקב״ה, ולאחר מכן מתגלה מה עשו ישראל עם המתנה שקיבלו. הם לא השאירו את הישועה בגדר הצלחה צבאית, אלא הפכו אותה לחידוש ממשי של הקדושה.

הנס הגדול אינו מסתיים ברגע שהאדם ניצל מן הצרה. הוא מגיע לשלמותו כאשר האדם משתמש בישועה שקיבל כדי לבנות חיים טובים וקדושים יותר.

זהו גם מסר חשוב לכל אדם. לפעמים אנו מתפללים במשך תקופה ארוכה להיחלץ מקושי מסוים. כאשר הישועה מגיעה, אנו שמחים ומודים, אך לאחר זמן קצר חוזרים לשגרת חיינו הקודמת. חנוכה מזמין אותנו לשאול שאלה נוספת: מה נוכל לעשות עם האפשרות החדשה שניתנה לנו? האם הקושי שעברנו לימד אותנו דבר? האם נוכל להשתמש בכוחות שהתגלו בתוכנו כדי להוסיף תורה, חסד וקרבת אלוקים?

כך מתברר מדוע „על הניסים” פותחת במתתיהו, ממשיכה בפעולותיו של הקב״ה ומסיימת בחידוש עבודת המקדש. שלושת החלקים יוצרים מהלך אחד: בני אדם המוכנים לפעול למען האמת, ישועה אלוקית המלווה את מאמציהם, והפיכת הישועה למקור של קדושה לדורות.

וזוהי ההודאה שאנו מבקשים ללמוד מן החשמונאים. לא רק לספר כיצד ניצחו, אלא לראות מה התגלה באמצעות הניצחון, ולהפוך גם את הישועות הפרטיות שלנו למקור של התקדמות רוחנית.