מדוע „על הניסים” מתארת חמישה ניצחונות וחמש פעולות? הסוד של חמש מדרגות הנשמה

ישנה תופעה מעניינת בנוסח „על הניסים”. כאשר אנו מתארים את ניצחון החשמונאים, אנו מזכירים חמישה צמדים: „גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך”. לכאורה, מדוע נדרשים חמישה ביטויים שונים? הרי די היה לומר שהקב״ה מסר את היוונים ביד ישראל וניצח עבורם במלחמה. ועוד יש להתבונן שבסיום התפילה אנו מזכירים חמש פעולות שעשו ישראל לאחר הניצחון: באו לדביר הבית, פינו את ההיכל, טיהרו את המקדש, הדליקו את הנרות וקבעו את שמונת ימי החנוכה. האם מדובר רק בסגנון ספרותי, או שקיים קשר פנימי בין חמשת חלקי הניצחון לחמשת המעשים שבאו בעקבותיו?

בסידור „שער השמים” של השל״ה הקדוש מובא ביאור מיוחד, הקושר את חמשת הביטויים לחמש מדרגות הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה [1]. בדרך פנימיות התורה, אלו חמש בחינות שונות של חיות רוחנית באדם, מן המדרגה הקרובה ביותר לעולם המעשה ועד למדרגה העליונה הקשורה לשורש רצונו.

כדי להבין את הדברים עלינו להקדים יסוד חשוב. הניצחון של האדם על ניסיון אינו מוגבל תמיד למעשה החיצוני בלבד. לפעמים אדם מצליח להתגבר על רצון שלילי ברגע מסוים, אך בתוך ליבו הוא עדיין נמשך אליו. לעומת זאת, כאשר הוא מתקן את שורש הרצון ומעמיק את הכרתו, השינוי מגיע למדרגה עמוקה יותר ומשפיע גם על הבחירות העתידיות שלו.

נחשוב על אדם הנזהר שלא לדבר בגנות חברו. במדרגה הראשונה הוא פשוט מתאפק בשעת ניסיון. זו פעולה חשובה, אך ייתכן שבתוכו הוא עדיין מבקש לומר את הדברים. במדרגה גבוהה יותר הוא מתחיל להבין מדוע הדיבור הזה מזיק. לאחר מכן הוא מפתח יחס של כבוד לזולת, עד שהוא מרגיש פחות צורך לדבר בגנותו. וככל שהשינוי מעמיק, כך הוא אינו מסתפק בהימנעות מן הרע, אלא בונה אישיות שבה הרצון להיטיב לאחרים נעשה טבעי יותר.

זהו משל לאפשרות שהשינוי יגיע אל שכבות שונות של אישיות האדם. לא רק אל הפעולה עצמה, אלא גם אל הרגש, אל ההכרה ואל שורש הרצון.

וכאן אנו חוזרים לחמשת חלקי הנשמה. בדרך הפנימית מתוארת הנפש כמדרגה הקרובה לחיי המעשה, הרוח כמדרגה הקשורה לעולם המידות והבחירה, הנשמה למדרגת ההכרה הרוחנית, החיה למדרגת חכמה עליונה יותר, והיחידה לשורש הקשר שבין האדם למקור חייו. אין מדובר בחמישה חלקים גופניים שניתן למדוד, אלא במערכת מושגים המתארת מדרגות שונות בעולמו הרוחני של האדם.

לפי ביאור השל״ה, כל אחד מחמשת הביטויים של הניצחון מבטא מעלה מיוחדת. „חלשים” רומז למדרגת היחידה, הקשורה לשורש העליון שאין בו תפיסה של כוח עצמאי. „מעטים” רומז למדרגת החיה, שבה החכמה מופיעה בצורתה המרוכזת. „טהורים” רומז למדרגת הנשמה, שעליה אנו אומרים בכל בוקר „נשמה שנתת בי טהורה היא”. „צדיקים” רומז למדרגת הרוח, שבה האדם מכוון את מידותיו ואת בחירתו לעבודת ה׳. ו**„עוסקי תורתך”** רומז למדרגת הנפש, שבה ההכרה הרוחנית מגיעה אל עולם המעשה באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות.

החידוש הגדול של הביאור הזה הוא שהניצחון על היוונים לא היה רק ניצחון חיצוני של צבא קטן על צבא גדול. בדרך הרמז, הוא מבטא את גילוי כוחם של כל חלקי האישיות הרוחנית של ישראל. היוונים הסתמכו על עוצמה גלויה לעיניים, ואילו החשמונאים גילו שיש באדם כוחות עמוקים שאינם נמדדים רק במספר הלוחמים ובכוחם הגופני.

אולם כאן מתעוררת שאלה נוספת: מה נעשה לאחר שהכוחות הללו התגלו? האם ההארה הרוחנית נשארה רק בתוך נפשם של החשמונאים, או שהצליחה להשפיע על המציאות?

התשובה מתגלה בחמש הפעולות שבסיום „על הניסים”.

תחילה נאמר „ואחר כן באו בניך לדביר ביתך”. זהו השלב הראשון, שבו ההכרה וההחלטה נעשות למעשה. כל עוד האדם רק רוצה להתקרב אל הקדושה, עדיין לא התחיל התיקון בפועל. עליו לקום ולפעול. לפי המהלך הפנימי, פעולה זו קשורה למדרגת הנפש, המוציאה את הרצון אל עולם המעשה.

לאחר מכן נאמר „ופינו את היכלך”. אין די בכניסה למקום הקדוש. צריך להסיר ממנו את מה שמפריע לעבודת ה׳. כך גם האדם המבקש לתקן את דרכיו צריך לפנות מקום בליבו ולהרחיק הרגלים המונעים ממנו להתקדם. בדרך הרמז, זהו תיקון מדרגת הרוח, הקשורה לעולם המידות והבחירה.

השלב השלישי הוא „וטיהרו את מקדשך”. לאחר שהוסרו הדברים הבלתי ראויים, מגיעה העבודה החיובית של הטהרה. האדם אינו מסתפק בכך שהפסיק את המעשה השלילי, אלא מבקש ליצור בתוכו יחס נקי ועדין יותר אל עבודת ה׳. בדרך הפנימית זו הארת הנשמה, המדרגה המסמלת את הטהרה הרוחנית.

השלב הרביעי הוא „והדליקו נרות בחצרות קדשך”. כעת המקום אינו רק פנוי ומטוהר, אלא מתמלא באור. האדם שכבר הסיר את המכשולים יכול להוסיף חכמה, משמעות והארה חדשה לחייו. זהו הרמז למדרגת החיה, הקשורה לגילוי החכמה העליונה.

ולבסוף נאמר „וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול”. כאן מתגלה המדרגה החמישית. החשמונאים וחכמי אותו הדור לא הסתפקו בהדלקת המנורה באותה שעה, אלא קבעו תקנה שתמשיך להשפיע על ישראל לדורות. בדרך הרמז, הדבר קשור למדרגת היחידה ולשורש הרצון, מפני שכאן התגלה שהמעשה הפרטי יכול להפוך לחלק מן השליחות המתמשכת של עם ישראל.

נמצא שיש כאן תהליך שלם. בתחילה מתעוררת באדם הארה פנימית, ולאחר מכן היא נדרשת להתגלות בשלבים שונים של פעולה, תיקון, טהרה, הוספת אור והשפעה מתמשכת.

שלמותו של הניצחון אינה בכך שהאדם הצליח להתגבר על הקושי שלפניו, אלא בכך שהניצחון שינה את אישיותו והעניק לו כוח לבנות מציאות חדשה.

זהו גם מסר חשוב לעבודת האדם. כאשר אנו מבקשים לתקן דבר מסוים, לא די בכך שנחליט להפסיק את ההתנהגות השלילית. עלינו לבנות תהליך. תחילה לזהות את המעשה הדרוש, לאחר מכן להסיר את המכשולים, לטהר את הרצונות, להוסיף תוכן חיובי ולבסוף להפוך את השינוי לקניין קבוע.

כך אפשר להבין גם את משמעותה של הישועה הכפולה הנזכרת בתפילה: „ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן”. הקב״ה לא רק הציל את ישראל מן הסכנה, אלא גילה באמצעות הישועה את שמו בעולם. ההצלה אפשרה חידוש של הקדושה, והקדושה העניקה לישועה משמעות הנמשכת לדורות.

וזוהי המתנה הגדולה של חנוכה. לא רק ללמוד כיצד לצאת מן החושך, אלא כיצד להשתמש ביציאה הזאת כדי להגיע למדרגה גבוהה יותר. כאשר האדם הופך את ההצלחה החיצונית לשינוי פנימי אמיתי, הוא ממשיך בדרכו את עבודת החשמונאים: להכניס את האור אל כל חלקי האישיות, עד שיתגלה גם במעשיו ובהשפעתו על העולם.