מודים אנחנו לך | טעם הזכרת אבותינו בברכת ההודאה

"מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֺקֵינוּ וֵאלֺקֵי אֲבוֹתֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד, צוּר חַיֵּינוּ מָגֵן יִשְׁעֵנוּ אַתָּה הוּא לְדֹר וָדֹר, נוֹדֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶיךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם, הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְּרַחֵם כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּינוּ לָךְ".

שאלה

מדוע נזכר בברכה זו התואר 'אלוקי אבותינו', בשונה מרוב ברכות שמונה עשרה בהן אנו מסתפקים בתואר 'ה'' או ה' אלוקינו'?

תשובות

א.  בברכה זו הקרובה לסיום התפילה חוזר ונזכר תואר זה, כשם שבו נפתחת התפילה בברכה הראשונה, "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב וכו', וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

ב.  כתוספת לתשובה הקודמת, האבות הקדושים תיקנו את שלש תפילות היום. אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה, ויעקב תפילת ערבית (ברכות כו ב). מסיבה זו אנו מזכירים אותם בשמם בתחילתה של כל תפילה ותפילה, וכוללים את כולם יחד באמירת 'אלוקי אבותינו' [1] בסופה.

ג.  בבואנו להודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו, אנו מזכירים את אבותינו כדי להורות שבזכותם זכינו לכל הניסים והנפלאות שעושה ה' עמנו בכל יום [2], ולא בזכות עצמנו.

ד.  כהמשך לתשובה הקודמת, זכר האבות נועד להזכיר את הברית שכרת ה' עם אבותינו. אנו מבקשים מה' שגם אם אין אנו ראויים לחסדיו, יש לו לקיים ברית זו. גם משה רבינו ביקש מה' לאחר חטא העגל, "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם" (שמות לב יג). בדומה לכך נאמר בסוף פרשת התוכחה (ויקרא כו מב), "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור".

ה.  זכר זכות האבות מרמז על כך שאנו נושאים את התכונות התורשתיות שלהם. אם בחר ה' באבותינו עליו לבחור גם בנו.

ו.  כשם שמעשה אבות סימן לבנים, כמו כן יחסו של הקדוש ברוך הוא לאבות הקדושים צריך לשמש סימן ליחסו אלינו.

ז.  אנו מבקשים מה' שימשיך את הקשר שיש לו עם אבותינו. בהיותנו מהווים חוליה בשרשרת הדורות הנמשכת לנו מאבותינו, נפשנו בשאלתנו לבל תינתק לעולם שרשרת זו.

ח.  בוידוי אנו מזכירים את חטאי אבותינו, ואומרים "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". אמירה זו מהווה מעין התנצלות בכך על חטאינו, וייחוסם לחולשות שאפיינו את אבותינו, ועברו מהם אלינו בתורשה. באמירה 'אלוקינו ואלוקי אבותינו' אנו אומרים לה', בהיותך אלוקי האבות ודאי אתה מודע לחולשותיהם, ועל כן אנא סלח לנו על כשלונותינו.

ט.  אנחנו מזכירים את הקשר שלנו עם הבורא באמירה 'אלוקינו', ולאחר מכן באמירת 'אלוקי אבותינו' אנו מביעים את התקווה שנזכה לחיזוק הקשר הזה, עד שיתעלה לדרגת הקשר שהיה לו עם אבותינו.

י.  אנו מודים לה' על כך שהדרך שלנו להכרתו מסתייעת במסורת אבותינו, שהנחילה לנו מורשת זו של עבודת ה'.

יא.  בהזדמנות זו שאנו מודים לה' על ניסיו שבכל יום עימנו, אנו מצרפים גם את ההודאה על הניסים שעשה לאבותינו [3]. על משקל הכתוב (שמות טו ב) "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה, זה א-לי ואנווהו, אלוקי אבי וארוממנהו".

[1] התואר אבותינו כולל רק את אברהם יצחק ויעקב, ולא את שאר גדולי האומה, כדברי הברייתא (ברכות טז ב) "אין קורין אבות אלא לשלשה".

[2] כהבטחת ה' לאברהם (בראשית כב טז-י), "בי נשבעתי נאם ה', כי יען אשר עשית את הדבר הזה, ולא חשכת את בנך יחידך. כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמעת בקולי" (בראשית כב: טז- יח).

[3] כשם שעל ניסים מסוימים שאירעו לאבותינו תיקנו חכמים לברך, "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה", או "במקום הזה".