כינוי לאיסור מצוות לא תעשה. התורה כוללת מצוות רבות המנוסחות בלשון איסור, כגון: "לא תגנוב", "לא תרצח" ו"לא תבשל גדי בחלב אמו". העובר על לאו עובר על מצוות לא תעשה, ובחלק מהלאווים יש עונשים מיוחדים.
לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה
איסור שעוברים עליו באמצעות דיבור, מחשבה או הימנעות ממעשה, ולא באמצעות פעולה ממשית, כגון הנשבע לשקר או המקלל. בדרך כלל אין לוקים על לאו שאין בו מעשה, אלא במקרים שבהם התורה או חז"ל קבעו אחרת.
לֹא אֲדוֹ״רֹאשׁ
סימן לימים שבהם ראש השנה אינו חל: א', ד' או ו' בשבוע. אם ראש השנה חל ביום ראשון, הושענא רבה חל בשבת; אם חל ביום רביעי, יום הכיפורים חל ביום שישי; ואם חל ביום שישי, יום הכיפורים חל ביום ראשון. כדי למנוע מצבים אלו נקבע שראש השנה לא יחול בימים אלה.
לֹא בָּד״וּ פֶּסַח
סימן לכך שפסח אינו חל בימים ב', ד' או ו' בשבוע. מטרת הכלל היא לשמור על סדר מתאים של ימי השבוע ביחס לשבת ולמועדים.
מצווה המחייבת אדם שלא לעמוד מנגד כאשר חברו נמצא בסכנה ויכול להצילו. יש חיוב לעשות ככל שביכולתו להצלת חברו, כגון להזעיק עזרה או לסייע בהצלה, בהתאם ליכולת ולמידת הסיכון.
לֹא תַשְׁחִית
איסור להשחית דבר הראוי לשימוש ללא צורך, ובפרט השחתת עצי מאכל. חז"ל הרחיבו את עקרון האיסור גם להשחתת מאכלים, בגדים וכלים וכדומה, כאשר אין בכך צורך.
לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ
איסור להשאיר בבית או במקום שבאחריות האדם דבר העלול לגרום סכנה לאדם אחר, כגון בור פתוח, מעקה חסר, מכשול מסוכן וכדומה. מצווה זו קשורה לחובת שמירת הבטיחות והרחקת סכנות.
לֹא תִתְאַוֶּה
איסור להתאוות בלב לרכושו של אדם אחר מתוך רצון להשיגו לעצמו. התורה מזהירה שלא לפתח תשוקה לרכוש הזולת, בנוסף לאיסור "לא תחמוד".
לֹא תַחְמֹד
איסור לרצות ולפעול להשגת רכושו של אדם אחר עד שהבעלים מתרצה ומוכר או נותן אותו. איסור זה נבדל מ"לא תתאווה", המתייחס לתאווה שבלב.
לֹא תִתְחַתֵּן בָּם
איסור מן התורה להינשא לעובדי עבודה זרה מעמי כנען, שנאמר: "ולא תתחתן בם". מטרת האיסור היא למנוע קשרי נישואין העלולים להביא להתקרבות לעבודה זרה ולהתרחקות מעבודת ה'.
לֹא תְחָנֵּם
איסור שנאמר ביחס לעובדי עבודה זרה, ונדרש על ידי חז"ל בכמה אופנים, ובהם האיסור לתת להם מתנת חינם, האיסור לשבחם במקומות מסוימים והאיסור לתת להם חניה בקרקע בארץ ישראל. פרטי הדין תלויים בזהות האדם ובנסיבות.
לְאוֹקוּמֵי
מלאכות בשביעית שמטרתן לשמור על הצמח הקיים ולמנוע ממנו נזק או קלקול, ולא להשביח את הצמח. בפוסקים דנים אילו פעולות נחשבות לצורך קיום הצמח ומותרות בשביעית.
לְאַבְרוּיֵי
מלאכות בשביעית שמטרתן להשביח את הצמח, להגדיל את יבולו או לחזק את צמיחתו. פעולות אלו אסורות בדרך כלל משום מלאכת עבודת הקרקע בשביעית.
לָבוּד
כלל הלכתי שלפיו כאשר קיים רווח קטן בין שני חלקים, מבחינה הלכתית ניתן לראות את הרווח כאילו הוא סתום. שיעור הרווח משתנה בהתאם לדין: בדינים מסוימים הוא עד שלושה טפחים. דין לבוד מצוי בהלכות שבת, סוכה, עירובין ועוד.
לַחִי
עמוד או מחיצה המוצבים בפתח מבוי כדי להתיר את הטלטול בו במסגרת דיני עירובין. הלחי נחשב כמחיצה לצורך הכשרת המבוי, אף שאינו בהכרח מחיצה מלאה מכל צדדיו.
לֶחִי
בעל חיים או חלק מבעל חיים, ובדיני שחיטה הכוונה בדרך כלל לאזור הלסתות והלחיים. בהלכות שונות יש משמעות מיוחדת ללחי, כגון במתנות כהונה: "הזרוע והלחיים והקיבה".
לֶחֶם הַפָּנִים
שתים עשרה חלות שהיו מונחות על השולחן בבית המקדש במשך כל השבוע. בכל שבת היו מחליפים אותן בלחמים חדשים, והכוהנים היו אוכלים את הלחמים שהוחלפו.
לֶחֶם מִשְׁנֶה
שתי כיכרות לחם שעליהן מברכים בסעודות שבת ויום טוב, זכר למן שירד במדבר בכמות כפולה בערב שבת. יש להחזיק את שתי החלות בשעת הברכה, ולבצוע אחת מהן.
לִיבּוּן
אחת מדרכי הכשרת הכלים. כאשר כלי בלע איסור באמצעות אש ישירה, כגון בצלייה או אפייה, ניתן במקרים המתאימים להכשירו באמצעות חימום באש עד לרמת החום הנדרשת. הכלל הוא: "כבולעו כך פולטו".
לִיבּוּן קַל
צורת ליבון שבה מחממים את הכלי בחום משמעותי, אך לא עד כדי כך שניצוצות ניתזים ממנו. במקרים מסוימים ניתן להכשיר כלי בליבון קל, בהתאם לאופן שבו השתמשו בו ובדין הכלי.
לִבּוּן חָמוּר
ליבון בחום גבוה מאוד, עד שהכלי מתחמם במידה משמעותית ביותר. ליבון זה נדרש במקרים שבהם הכלי בלע את האיסור באמצעות אש באופן המחייב הכשרה חמורה.
לְפִי שׁוּרַת הַדִּין
התנהגות בהתאם לחובה ההלכתית המדויקת, ללא חיוב לעשות מעבר למה שהדין מחייב. מושג זה מובא לעיתים בניגוד ל"לפנים משורת הדין".
לְפָנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין
הנהגה שבה אדם עושה מעבר לחיוב ההלכתי הפורמלי, מתוך מידת חסידות, יושר והתחשבות בזולת. חז"ל שיבחו את מי שנוהג כך במקרים המתאימים.
לְפָנֵי עִוֵּר
איסור התורה: "ולפני עור לא תתן מכשול". אין להכשיל אדם בדבר גשמי או רוחני, ובכלל זה אסור לתת לאדם שאינו בקי עצה שעלולה להזיק לו, או לסייע לו לעבור עבירה.
לֶקֶט
אחת ממתנות העניים. שיבולים הנושרות מידו של הקוצר בשעת הקצירה אינן שלו, אלא יש להשאירן לעניים. מצווה זו נוהגת בארץ ישראל בזמן שיש חיוב במתנות עניים.
לִשְׁכָּה
חדר או מבנה בבית המקדש ששימש לצרכים שונים. בבית המקדש היו לשכות רבות, כגון לשכת הגזית, לשכת הפרוכת ולשכות ששימשו לאחסון ולצרכים אחרים.
לִשְׁכַּת הַגָּזִית
הלשכה שבה ישבה הסנהדרין הגדולה בבית המקדש. מחציתה הייתה בתוך הקודש ומחציתה מחוץ לקודש, ושם ישבו דייני הסנהדרין ודנו בדיני התורה.
לָשׁוֹן הָרַע
דיבור בגנותו של אדם אחר, אף כאשר הדברים הנאמרים הם אמת. איסור לשון הרע כולל גם פרסום מידע שעלול לגרום לאדם נזק, בושה או צער. אין היתר לספר דברי גנאי רק מפני שהם אמת, אלא במקרים שבהם מתקיימים תנאי ההיתר שנקבעו בהלכה.
לֵיצָנוּת
דיבור או התנהגות המביאים לזלזול בדברי תורה, במצוות או בדברים חשובים, ובכלל זה לעג המחליש את רצינותו הרוחנית של האדם. חז"ל הזהירו מאוד מפני מידת הליצנות.
לַיְלָה
בדיני התורה, הלילה הוא חלק מהיממה ההלכתית המתחילה בשקיעת החמה ומסתיימת לאחר היום הבא. לדינים שונים יש הגדרות מיוחדות של לילה, כגון זמן קריאת שמע, מצוות ליל הסדר ומצוות אחרות.
לֵיל שִׁמּוּרִים
כינוי לליל פסח, על פי הפסוק: "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים". חז"ל פירשו שהוא לילה המשומר מן המזיקים, וכן לילה שבו הקב"ה שומר ומצפה לקיים את הבטחת הגאולה.
לֵיל הַסֵּדֶר
ליל ט"ו בניסן שבו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים ואוכלים מצה ומרור, שותים ארבע כוסות ועורכים את סדר ההגדה. הלילה כולל סדר קבוע של סימנים, כגון קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד ועוד.
לִיל הוֹשַׁעְנָא רַבָּה
הלילה השביעי של חג הסוכות. נוהגים בו להישאר ערים ולעסוק בתורה, ויש הנוהגים לומר את סדר "תיקון ליל הושענא רבה". על פי המסורת, יום הושענא רבה קשור לחיתום הדין.
לַיְלָה הָרִאשׁוֹן
בהלכות שונות יש משמעות מיוחדת ללילה הראשון של חג או מצווה, כגון הלילה הראשון של פסח, שבו מצוות אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים, והלילה הראשון של סוכות, שבו יש מצווה לאכול בסוכה.
לְשֵׁם מִצְוָה
עשיית מעשה מתוך כוונה לקיים באמצעותו מצווה. בדינים מסוימים נדרשת כוונה מפורשת לשם המצווה, ובדינים אחרים האדם יוצא ידי חובה גם אם לא התכוון לכך במפורש.
לְשֵׁם יִחוּד
נוסח הנאמר קודם לקיום מצוות מסוימות, ובו מבטא האדם את כוונתו לקיים את המצווה לשם שמים ולייחד את שם ה'. אמירת "לשם יחוד" היא מנהג ואינה מעכבת בדרך כלל את קיום המצווה.
לְמַעֲשֶׂה
ביטוי המשמש לציון ההשלכה המעשית של דין או של דיון הלכתי: כיצד יש לנהוג בפועל במקרה מסוים. בעולם ההלכה מרבים להשתמש במונח זה כדי להבדיל בין דיון עקרוני לבין הפסיקה המעשית.
לְמִגְדָּר מִלְּתָא
ביטוי בארמית שמשמעותו יצירת גדר וסייג כדי למנוע מכשול או עבירה. לעיתים חכמים או פוסקים מחמירים בדבר מסוים כדי ליצור הרחקה שתמנע הידרדרות לאיסור חמור יותר.
לָקוּי
אדם שנענש במלקות בבית דין על שעבר על לאו מסוים, כאשר התקיימו כל התנאים ההלכתיים המחייבים מלקות. המלקות הן עונש המפורש בתורה במקרים מסוימים.
לָקוּת מַרְדּוּת
מלקות שקבעו חכמים במקרים שבהם אין חיוב מלקות מן התורה, אך יש צורך להעניש אדם על שעבר על דברי חכמים או על התנהגות אסורה. דיניה שונים ממלקות של תורה.
לָאו הַנִּיתָּק לַעֲשֵׂה
לאו שהתורה צירפה אליו מצוות עשה המאפשרת לאדם לתקן את האיסור שעבר עליו, כגון מצוות השבת אבדה לאחר נטילתה. בדינים מסוימים לאו כזה אינו מחייב מלקות כאשר האדם יכול לקיים את מצוות העשה ולתקן את שעשה.
לְחֶם שֶׁנִּתְבָּשֵׁל
מושג הנוגע לדיני ברכות ולהגדרת המאכל לפי דרך הכנתו. במקרים מסוימים שינוי צורת הכנת הלחם עשוי להשפיע על ברכתו, כגון דיני פת הבאה בכיסנין או פת שנאפתה באופן מיוחד.
לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ
הכינוי ללשון העברית שבה נכתבו ספרי התנ"ך ובה נמסרה התורה. חז"ל והראשונים דנו במעמדה ובייחודה של לשון זו.
לָשׁוֹן נְקִיָּה
הקפדה על שימוש בלשון מכובדת ונקייה, ובפרט הימנעות ממילים שאינן ראויות. חז"ל לימדו שיש להעדיף לשון נקייה גם כאשר רוצים לתאר דבר שאינו ראוי.
לְשׁוֹנִית
בעל חיים או איבר הנוגע לדיני מאכלות אסורות, שחיטה וכשרות. בהלכות שונות נידונים סימנים ומצבים הקשורים ללשון בעלי חיים.
לִטּוּל
הרמת חפץ או נטילתו. בדיני שבת וטלטול יש משמעות מיוחדת לאופן שבו אדם נוטל ומעביר חפצים, ובדיני מצוות מצוי המונח "נטילת" כגון נטילת לולב ונטילת ידיים.
לִטּוּל יָדַיִם
רחיצת או נטילת הידיים במים לצורך מצוות ודינים שונים, כגון לפני אכילת פת, לאחר השינה ובמצבים נוספים. בדיני נטילת ידיים יש שיעורים, סדרי נטילה ודינים מיוחדים.
לִיטְרָא
מידת משקל קדומה המוזכרת בספרות חז"ל. שיעורה אינו בהכרח זהה בכל המקורות והתקופות, ולכן כאשר המונח מופיע במקור הלכתי יש לבדוק את שיעורו לפי ההקשר.
לֹג
מידת נפח המוזכרת בדברי חז"ל, בעיקר בנוגע לנוזלים. הלוג הוא חלק ממידות הנפח הקדומות, ושיעורו המדויק במידות בנות זמננו נתון במחלוקת בין השיטות.
לוּלָב
ענף של עץ התמר, שהוא אחד מארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות. מצוות התורה היא "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". הלולב ניטל יחד עם האתרוג, ההדס והערבה.
לוּלָב הַגָּזוּל
לולב שנלקח שלא כדין, כגון שנגנב או נגזל. אין יוצאים בו ידי חובת מצוות ארבעת המינים, משום שנאמר "לכם" – שיהיה הלולב של האדם, וכן משום הכלל "מצווה הבאה בעבירה".
לוּלָב הַיָּבֵשׁ
לולב שהתייבש במידה הפוסלת אותו. בארבעת המינים יש דרישות של הידור ושלמות, ובמקרים מסוימים יובש הלולב פוסל את קיום המצווה.
לוֹקֵחַ
אדם הקונה חפץ, קרקע או דבר אחר מחברו. בדיני ממונות המונח "לוקח" מציין את הצד הרוכש בעסקה, לעומת "מוכר".
לָקַח מִן הַהֶפְקֵר
אדם שנטל דבר שהיה הפקר, כלומר לא היה בבעלות אדם מסוים והיה רשאי לזכות בו. דיני הפקר וקניית דבר מן ההפקר נידונים במסכתות ובפוסקים.
לִפְנוֹת הַיּוֹם
ביטוי המשמש לתיאור הזמן שלפני סיום היום. בדיני מצוות שונות יש חשיבות לשאלה אם הפעולה נעשתה ביום או בלילה, ולכן יש להבחין בין זמני היום ההלכתיים.
לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה
ביטוי המשמש בדינים שונים לציון שיעור או מצב שבו דבר נמצא מעל עשרה טפחים. לשיעור עשרה טפחים יש משמעות מיוחדת בדיני שבת, סוכה, עירובין ומחיצות.
ל"ט אֲבוֹת מְלָאכוֹת
שלושים ותשע המלאכות האסורות מן התורה בשבת, שמקורן במלאכות שנעשו לצורך הקמת המשכן. לכל אב מלאכה יש תולדות הדומות לו. הן כוללות, בין השאר, זורע, חורש, קוצר, בורר, מבשל, כותב, בונה, מכבה ועוד.
לְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז
איסור לבישת בגד העשוי מצמר ופשתן יחד. האיסור אינו תלוי דווקא בבגד שלם; גם חיבור של צמר ופשתן באופן האסור על פי ההלכה עלול להיכלל באיסור שעטנז.
לְקִיחָה תַּמָּה
ביטוי בדיני קניינים ומצוות המתאר לקיחה באופן שלם וישיר, ללא פעולה נוספת הנדרשת להשלמתה. משמעות הביטוי משתנה בהתאם לסוג הדין שבו הוא מופיע.
לִשְׁמָהּ
עשיית דבר מתוך הכוונה המתאימה לו. במצוות מסוימות נדרשת עשייה "לשמה", כגון כתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזות, ויש דינים מיוחדים לגבי כוונת העושה.
לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ
עשיית מצווה מתוך כוונה מעורבת – גם לשם המצווה וגם מתוך מטרה נוספת. חז"ל דנו במקרים שבהם מצווה שנעשתה שלא לשמה או לשמה ושלא לשמה עדיין נחשבת מצווה, ובמקרים שבהם הכוונה מעכבת.
לֶחֶם מִשְׁנֶה
שתי כיכרות שלמות המונחות לפני האדם בסעודות שבת ויום טוב. יש להחזיק בשתיהן בשעת ברכת "המוציא", ולבצוע אחת מהן.
לִקּוּט
איסוף פירות, תבואה או דברים אחרים מן השדה. בהלכות מתנות עניים יש משמעות מיוחדת למונח "לקט", שהוא שיבולים הנושרות בשעת הקצירה ונמסרות לעניים.
לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה
שם כולל למתנות עניים מן השדה: לקט – שיבולים שנפלו בשעת הקציר; שכחה – תבואה או עומר שנשכחו בשדה; פאה – חלק מן השדה שיש להשאיר לעניים. לצד אלו קיימות מתנות נוספות כגון פרט ועוללות בכרם.
לְשׁוֹן הָרַע וּרְכִילוּת
שני איסורים הקשורים לדיבור על הזולת. לשון הרע הוא סיפור דבר שלילי על אדם, אפילו אם הוא אמת; רכילות היא העברת מידע מאדם לאדם באופן שעלול לגרום מחלוקת או שנאה, כגון לומר לאדם מה פלוני אמר עליו.
לְבוֹנָה
חומר ריחני שהיה אחד מסממני הקטורת בבית המקדש, וכן הובא עם חלק מן המנחות. התורה מצווה להניח לבונה על מנחות מסוימות, והיא הייתה חלק מעבודת המקדש.
לְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה
הסגנון והניסוח העברי שבו נכתבה המשנה. לשון זו שונה במקומות רבים מלשון המקרא ומשמשת בסיס מרכזי ללימוד תורה שבעל פה.
לְשׁוֹן חֲכָמִים
העברית שבה השתמשו חז"ל במשנה, בתלמוד ובספרות חז"ל. מונחים רבים בעולם ההלכה מקורם בלשון זו ומשמעותם המדויקת נקבעת לפי השימוש שלהם במקורות.
לִבְרָכָה
ביטוי הנאמר לאחר הזכרת שמו של אדם צדיק או לאחר אירוע חיובי, כגון "פלוני, לברכה". משמעותו היא הבעת כבוד ואיחול שהזכרת האדם תהיה לטובה.
לִקְרוֹא בַּתּוֹרָה
מצוות או תקנת חכמים לקרוא בתורה בציבור בזמנים קבועים, כגון בשבת, שני וחמישי, בראשי חודשים ובמועדים. הקריאה נעשית מתוך ספר תורה כשר ובסדר שנקבע בהלכה.
לַחַשׁ
תפילה או אמירה הנאמרת בקול נמוך. בתפילת שמונה עשרה, למשל, כל יחיד מתפלל בלחש, אף שהוא צריך להשמיע לאוזניו את מילות התפילה.
לְהַחְמִיר
לנהוג לפי דעה הלכתית מחמירה יותר, כאשר קיימות בהלכה כמה שיטות או ספק בדין. אין משמעות הדבר שהדעה המקילה אינה לגיטימית; לעיתים אדם מחמיר על עצמו או שההלכה מחייבת להחמיר מחמת הספק.
לְהָקֵל
לפסוק או לנהוג לפי הדעה המקילה כאשר הדבר מותר על פי ההלכה. פעמים רבות פוסקים מבחינים בין מצבים שבהם ניתן להקל לבין מצבים שבהם יש להחמיר.
לְכַתְּחִלָּה
הדרך הרצויה והראויה לקיים דין או מצווה מלכתחילה, כאשר ניתן לעשות כן ללא קושי מיוחד. "לכתחילה" מובדל לעיתים מ"דיעבד", המתאר מצב שבו הדבר כבר נעשה שלא בדרך המועדפת.
לְכָל הַדֵּעוֹת
ביטוי המשמש כאשר דין מסוים מוסכם על כל השיטות המרכזיות ואין בו מחלוקת בין הפוסקים.
לִפְסוֹק
להכריע למעשה בשאלה הלכתית על פי מקורות התורה, דברי חז"ל, הראשונים והפוסקים. פסיקה הלכתית צריכה להתבסס על בירור המקורות ועל התאמת הדין למקרה המעשי.
לִמּוּד זְכוּת
מציאת צדדים המסבירים ומצדיקים את מעשיו של אדם, במיוחד כאשר ניתן לפרש את מעשיו באופן חיובי. חז"ל שיבחו את מידת לימוד הזכות על ישראל.
