מאכל שהתבשל רק חלקית, בשיעור של בישול שנחשב ראוי לאכילה בדוחק, ונקרא על שם בן דורסאי שהיה נוהג לאכול את מאכלו באופן זה. בהלכות שבת, מאכל שלא התבשל כל צורכו אלא הגיע לשיעור זה עדיין אינו נחשב מבושל לגמרי, ויש דינים מיוחדים לגבי המשך בישולו בשבת.
מֵאָה בְּרָכוֹת
חז״ל תיקנו שישתדל אדם לברך מאה ברכות בכל יום, כדי להרבות בהודאה ובשבח לה׳. בשבת וביום טוב, שבהם מספר הברכות הרגילות פוחת, משלימים את המספר באמצעות ברכות נוספות, כגון ברכות על פירות וריחות.
מַגַּע אֵשׁ
סימן לזכירת סדר הקדימה בברכות הנהנין: מזונות, גפן, עץ,
הכול. כאשר נמצאים לפני האדם מאכלים מכמה סוגים, הסימן מסייע לזכור את סדר הקדימה לברכה, בהתאם לדיני הקדימה שנקבעו בהלכה
.
מַגֵּפָה
פורענות או מחלה קשה הפוגעת ברבים. בתורה, בנביאים ובדברי חז״ל מופיעה המגפה לעיתים כעונש על חטא ולעיתים כחלק מאירועי פורענות.
מְגִלַּת יוֹחֲסִין
רשימה או מסמך המתאר את סדר ייחוסו של אדם, משפחה או שושלת, ובו שמות האבות והדורות הקודמים. בדברי חז״ל יש חשיבות מיוחדת לידיעת הייחוס בעניינים מסוימים, כגון כהונה, לויה ונישואין.
מוֹדֶה אֲנִי
תפילה קצרה שאומרים מיד עם הקימה בבוקר, ובה האדם מודה לה׳ על שהחזיר לו את נשמתו לאחר שנת הלילה. מכיוון שאין בה שם ה׳, ניתן לאומרה קודם נטילת ידיים.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה
קטע הודאה הנאמר במסגרת מודים דרבנן, שבו מודים לה׳ על הטובה שבירידת הגשמים ועל כל טיפה וטיפה. הוא מבטא את ההכרה בכך שהגשם הוא חסד אלוקי הנצרך לקיום העולם.
מוֹדִים דְּרַבָּנַן
קטע תפילה הנאמר על ידי הציבור בזמן שהחזן אומר את ברכת מודים בחזרת הש״ץ. המתפללים אומרים אותו כעין הודאה אישית לה׳, ובו מודים על הנסים והנפלאות ועל הטובות שה׳ עושה עמנו בכל עת.
מוֹלָד הַלְּבָנָה
הרגע המחושב שבו מתרחשת התקבצות הירח והשמש מבחינה אסטרונומית, והוא משמש בסיס לחישובי הלוח העברי. סמוך למולד מתחיל מחזור חדש של הלבנה, והוא קשור לחישוב ראשי החודשים.
מוֹסִיף מִן הַחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ
המצווה להוסיף מעט מזמן החול על זמן הקודש. לכן מקדימים את כניסת השבת והמועדים ומאחרים מעט את יציאתם, כדי שלא להיכנס או לצאת מן הקודש בדיוק בגבול הזמן.
מוּצִיא שֵׁם רַע
אדם המפיץ על חברו דברי גנאי שאינם נכונים, ובכך גורם לאחרים לחשוב עליו דברים שליליים. איסור הוצאת שם רע חמור במיוחד משום שהוא פוגע בכבודו ובשמו הטוב של האדם.
מוּקְצֶה
דבר שהוקצה ואינו מיועד לטלטול או לשימוש בשבת או ביום טוב, בהתאם לסוג המוקצה ולסיבת האיסור. דיני מוקצה נועדו בין היתר לשמור על אופייה של השבת ולהרחיק את האדם ממלאכות האסורות בה.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר
חפץ שהיה אסור בשימוש או בטלטול בכניסת השבת מחמת איסור, ולכן הוקצה גם להמשך השבת. במקרים מסוימים גם אם במהלך השבת הוסר האיסור, החפץ נשאר במעמדו כמוקצה.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת גּוּפוֹ
חפץ שאינו כלי ואינו עומד לשימוש מותר בשבת, כגון אבנים, עפר או פסולת. כדי שיהיה מותר לטלטלו, יש צורך במקרים מסוימים לייחד אותו מערב שבת לשימוש המותר.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס
כלי או חפץ שאדם מקפיד שלא להשתמש בו אלא למטרה המיועדת לו, משום שהוא יקר או עדין והוא חושש שיינזק. חפץ כזה אסור בטלטול בשבת, אלא במצבים שהותרו בהלכה.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת מִצְוָה
חפץ שהוקצה לצורך מצווה, כגון עצי סוכה או קישוטי סוכה. דיניו תלויים בשאלה אם הוקצה למצווה לכל ימי השימוש בו ואם חל עליו דין מוקצה.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס
חפץ שאדם מואס בו ואינו רגיל להשתמש בו, כגון פסולת או דבר מלוכלך במיוחד. משום שאינו עומד לשימוש רגיל, עשוי לחול עליו דין מוקצה.
מוּקְצֶה מֵחֲמַת נוֹלָד
דבר שנוצר או התחדש בשבת או ביום טוב ולא היה קיים במצבו הנוכחי בכניסת היום, כגון ביצה שנולדה בשבת. בדברי חז״ל נאסרה ביצה שנולדה ביום טוב ובמקרים מסוימים גם בשבת, ויש דינים נוספים הנוגעים למוקצה שנוצר במהלך היום.
מְזוּזָה
קלף שעליו כתובות פרשיות שמע ישראל ווהיה אם שמוע, והוא נקבע על מזוזת פתח הבית. מצוות המזוזה נועדה להזכיר לאדם את ייחוד ה׳ ואת אהבתו, ויש לה דינים מיוחדים לגבי כתיבתה, כשרותה, מקום קביעתה וכיוון קביעתה.
מִזְמוֹר לְתוֹדָה
מזמור ק׳ בתהילים, הפותח במילים „מִזְמוֹר לְתוֹדָה”. הוא נאמר בתפילת שחרית בימי החול, ונחשב למזמור של הודאה ושבח לה׳.
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל
בזמן בית המקדש נצטוו בני ישראל לתת מחצית השקל בכל שנה לצורך מימון קרבנות הציבור ושאר צורכי המקדש. בימינו נהוג לתת קודם פורים סכום המכונה זכר למחצית השקל, לצדקה או לצורכי ציבור, בהתאם למנהג המקום.
מִי שֶׁבֵּרַךְ
תפילה מיוחדת הנאמרת בבית הכנסת לברכה ולהצלחה, כגון לבריאות חולה, לשלום היולדת, להצלחה או לעולים לתורה. נוסחי מי שברך משתנים לפי המטרה והמנהג.
מִי שֶׁפָּרַע
קללה או התראה הלכתית הנאמרת כלפי אדם שחזר בו מהתחייבות או ממעשה מקח לאחר שהצד השני סמך עליו, בהתאם לדיני הקניינים. הנוסח פותח במילים „מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה...”, ומטרתו להזהיר מפני חוסר עמידה בדיבור.
מַיִם אַחֲרוֹנִים
רחיצת הידיים בסיום סעודה שבה אכלו פת, קודם ברכת המזון. הטעם המרכזי שנזכר בגמרא הוא חשש ממלח סדומית שהיה מצוי בעבר ועלול היה להזיק לעיניים, ובפוסקים נידונו גם טעמים נוספים.
מַיִם רִאשׁוֹנִים
מים שבהם נוטלים את הידיים קודם אכילת פת. נטילת ידיים זו היא חלק מדיני טהרת הידיים לאכילת לחם, ויש לה דינים הנוגעים לכמות המים, אופן הנטילה, הכלי והידיים.
מַיִם שֶׁלָּנוּ
מים שנשאבו מבעוד יום ונשמרו במשך הלילה קודם לישת המצות. מטרת השימוש בהם היא להבטיח שהמים יהיו קרירים ולמנוע חשש של חימום העלול להשפיע על תהליך החימוץ.
מַכֶּה בְּפַטִּישׁ
אחת מל״ט מלאכות שבת. עניינה הוא השלמת מלאכה והבאת חפץ או יצירה למצב מוגמר, ולכן היא כוללת פעולות שונות של גמר ותיקון ולא רק שימוש ממשי בפטיש.
מְכִירַת חָמֵץ
הליך שבו מוכרים את החמץ לגוי קודם פסח, כדי שלא יעבור עליו יהודי באיסור בל ייראה ובל יימצא. כיום רבים ממנים את הרב או אדם אחר כשליח למכירת החמץ, ולאחר הפסח החמץ חוזר לבעלות היהודי בהתאם לתנאי המכירה.
מַכַּת מַרְדּוּת
עונש מלקות שקבעו חכמים במקרים מסוימים של עבירה על דברי סופרים או לצורך אכיפת תקנותיהם. שיעורה ואופייה שונים ממלקות של תורה, והדינים הנוגעים למכת מרדות משתנים לפי המקרה והמקור ההלכתי.
מְלֶאכֶת דָּבָר הָאָבֵד
מלאכה המותרת בחול המועד במקרים שבהם הימנעות ממנה עלולה לגרום לאדם הפסד משמעותי. ההיתר נועד למנוע הפסד שאי אפשר יהיה לתקן לאחר המועד, בהתאם לגדרי ההלכה.
מְלֶאכֶת מְחֻבָּר
מלאכה הנעשית בדבר המחובר לקרקע, כגון נטיעה, חרישה או בנייה המחוברת לקרקע. בהלכות שבת קיימים דינים מיוחדים הנוגעים למלאכות המחוברות לקרקע, ובמקרים מסוימים אף לאמירה או עשייה באמצעות גוי.
מְלֶאכֶת מַחֲשֶׁבֶת
עיקרון יסודי בדיני מלאכות שבת, הנלמד מהפסוק „מלאכת מחשבת”. מלאכה האסורה מן התורה היא מלאכה הנעשית בדרך המקובלת ובכוונה ובאופן שיש בו משמעות של יצירה, בעוד שבמקרים מסוימים של שינוי, קלקול או חוסר תכנון אין חיוב מן התורה.
מְלֹא לוּגְמָיו
שיעור משקה שאדם יכול להחזיק בפיו כאשר לחייו מתמלאות במידה ניכרת. ביום הכיפורים, שתיית מלוא לוגמיו היא שיעור משמעותי לעניין חיוב, והשיעור משתנה מאדם לאדם בהתאם לגודל פיו.
מְלוַוֶה מַלְכָּה
סעודה הנאכלת במוצאי שבת לכבוד השבת. היא מכונה גם סעודה רביעית או סעודת דוד, ומבטאת את הכבוד לשבת גם לאחר שנסתיימה.
מִלְחֶמֶת מִצְוָה
מלחמה שההלכה מגדירה כמלחמה שיש חובה לצאת אליה או שהציבור מצווה להשתתף בה בנסיבות מסוימות. בכלל זה נכללו מלחמות הקשורות לכיבוש הארץ ולהגנת ישראל מפני אויבים, ובפרטי ההגדרה יש דיונים בין הראשונים והפוסקים.
מִלְחֶמֶת רְשׁוּת
מלחמה שאינה נובעת מחובה מיידית של הגנה או מצווה, אלא נעשית לצורך הרחבת גבולות או מטרות ציבוריות אחרות. בזמן הסנהדרין היו למלחמת רשות דינים ותנאים מיוחדים, ובהם הצורך באישור הסנהדרין.
מַלְכֻיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת
שלוש ברכות מרכזיות בתפילת מוסף של ראש השנה. מלכויות עוסקת במלכות ה׳ בעולם, זכרונות בזכירת ה׳ את ברואיו ובדין, ושופרות בשופר, במעמד הר סיני ובגאולה העתידה. בכל ברכה משולבים עשרה פסוקים מן המקרא.
מַמְזֵר
מונח הלכתי המתייחס לאדם שנולד מאיסור עריות חמור מן התורה, כגון מאשת איש או מקרובי משפחה האסורים באיסור כרת. התורה קובעת לממזר ולזרעו דיני נישואין מיוחדים, ואין מדובר בכינוי גנאי אלא במעמד הלכתי מוגדר.
מַנְחָה
תפילת אחר הצהריים, אחת משלוש תפילות היום. היא תוקנה כנגד קרבן תמיד של בין הערביים שהוקרב בבית המקדש, ומקובל לראות את תפילת מנחה כמי שתוקנה כנגד עבודת הקרבן של שעות אחר הצהריים.
מִנְחָה גְּדוֹלָה
הזמן המוקדם ביותר שבו ניתן להתפלל תפילת מנחה לכתחילה, החל משש שעות ומחצה זמניות מתחילת היום. שמה מבדיל אותה ממנחה קטנה, המתחילה בתשע שעות ומחצה.
מִנְחָה קְטַנָּה
זמן תפילת מנחה המתחיל מתשע שעות ומחצה זמניות מתחילת היום. זהו הזמן שבו כבר הגיע זמן מנחה המאוחר יותר, והוא נחשב זמן מועדף יותר לתפילת מנחה לפי דעות רבות.
מְנַקֵּר
אדם הבקי במלאכת ניקור הבשר, הכוללת הוצאת חֵלֶב האסור באכילה, גיד הנשה וחלקים מסוימים של כלי דם ורקמות האסורים באכילה. מלאכת הניקור דורשת מומחיות, ולכן מקפידים להשתמש בבשר שנוקר כהלכה.
מַסִּיג גְּבוּל
אדם שמרחיב את שטחו על חשבון שטחו של חברו ומעביר את הגבול ממקומו. התורה מזהירה במיוחד מפני הסגת גבול, ובארץ ישראל יש להלכה זו גם משמעות מיוחדת מצד האיסור „לא תסיג גבול רעך”.
מֵסִית וּמַדִּיחַ
מי שמנסה לשכנע אדם או ציבור לעבוד עבודה זרה. התורה החמירה מאוד בדינו של המסית, וקבעה לו דינים מיוחדים, משום שהשפעתו על אחרים עלולה להביאם לעבוד עבודה זרה.
מַעֲקֶה
מצווה מן התורה לבנות מעקה סביב גג או מקום שיש בו סכנת נפילה. המצווה נועדה למנוע סכנה ולשמור על חיי האדם, והיא חלק מהחובה להסיר סכנות מן הבית ומהסביבה.
מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה
כינוי לתיאור הנבואי של יחזקאל הנביא, המתאר את מראה המרכבה והחיות. חז״ל התייחסו למעשה מרכבה כתחום עמוק וסודי שאין ללמדו באופן חופשי לכל אדם.
מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית
כינוי לסיפור הבריאה ולסודות העוסקים בבריאת העולם ובהנהגת ה׳ אותו. חז״ל הגבילו את אופן לימוד מעשה בראשית בשל עומקם של העניינים.
מַעֲשֵׂר
הפרשת עשירית מן היבול או מן ההכנסה לצורך מצווה מסוימת. בדיני הארץ קיימים מעשרות מן התבואה והפירות, ובימינו יש גם מנהג של מעשר כספים.
מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן
עשירית מן היבול המופרשת לאחר תרומה גדולה וניתנת ללוי. לאחר שהלוי מקבל את המעשר עליו להפריש ממנו תרומת מעשר לכהן.
מַעֲשֵׂר שֵׁנִי
עשירית מן היבול המופרשת בשנים מסוימות במחזור השמיטה ומיועדת לאכילה בירושלים בטהרה. כאשר קשה להעלות את הפירות עצמם לירושלים, ניתן לפדותם בכסף ולעלות את דמי הפדיון לירושלים.
מַעֲשֵׂר עָנִי
מעשר הניתן לעניים במקום מעשר שני בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה. המעשר ניתן לעניים כדי לסייע בפרנסתם, והוא נוהג בפירות ובתבואה החייבים במעשרות.
מַעֲשֵׂר כְּסָפִים
מנהג להפריש חלק מן הרווחים לצדקה, בדרך כלל עשירית, ויש הנוהגים להפריש עד חמישית. דיני מעשר כספים נידונו בהרחבה בפוסקים, ובין השאר קיימים דיונים לגבי סוגי ההכנסות וההוצאות שניתן לחשב.
מַעֲשֵׂר טֶבֶל
מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, ולכן הוא עדיין בגדר טבל ואסור באכילה. לאחר שהלוי מפריש את תרומת המעשר, המעשר מקבל את מעמדו הראוי ומותר באכילה בהתאם לדיניו.
מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר
העשירית שהלוי חייב להפריש מן המעשר הראשון שקיבל, ולתת אותה לכהן כתרומת מעשר.
מַתַּן תּוֹרָה
מעמד הר סיני שבו קיבל עם ישראל את התורה. מתן תורה נחשב לאחד האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל ולבסיס הברית שבין הקב״ה לישראל.
מַתָּן בְּסֵתֶר
נתינת צדקה או סיוע לנזקק באופן שהמקבל אינו יודע מי נתן לו, או שהנותן אינו יודע למי נתן. חז״ל שיבחו מאוד את המעלה של צדקה הניתנת בסתר, משום שהיא מונעת בושה מן העני.
מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה
מתנות שונות שהתורה ציוותה לתת לכהנים, כגון תרומה, בכור בהמה טהורה ומתנות הזרוע, הלחיים והקיבה. חלק מהמתנות נוהגות רק בזמן המקדש או בארץ ישראל, וחלקן קיימות גם בזמן הזה.
מַתְּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים
אחת מארבע מצוות הפורים. יש לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים, כלומר מתנה אחת לכל אביון, ביום הפורים עצמו.
מִצְוָה
ציווי מאת ה׳ המחייב את עם ישראל. בדרך כלל מחלקים את תרי״ג המצוות ל־248 מצוות עשה ו־365 מצוות לא תעשה, לצד חלוקות נוספות לפי נושאים וזמנים.
מִצְוַת עֲשֵׂה
מצווה המחייבת את האדם לעשות פעולה מסוימת, כגון להניח תפילין, לשבת בסוכה או לכבד את ההורים. אי־קיום מצוות עשה שונה בדיניו מאיסור של מצוות לא תעשה.
מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה
מצווה האוסרת על האדם לעשות פעולה מסוימת, כגון לאכול חמץ בפסח או לחלל שבת. בתורה יש 365 מצוות לא תעשה לפי מניין המצוות המקובל.
מִצְווֹת בְּנֵי נֹחַ
שבע מצוות יסוד שנצטוו בהן בני נח, כלומר כלל האנושות: איסור עבודה זרה, איסור ברכת השם, איסור שפיכות דמים, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אבר מן החי והחובה להקים מערכת משפט.
מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּאָרֶץ
מצוות הקשורות לארץ ישראל ולעבודת האדמה, שחיובן תלוי במידה רבה בארץ ישראל. בין הדוגמאות: תרומות ומעשרות, שמיטה וביכורים.
מִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָן
מצוות עשה שקיומן תלוי בזמן מסוים, כגון מצוות סוכה בחג, נטילת לולב בחג והנחת תפילין ביום. חז״ל קבעו ככלל שנשים פטורות מרבות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך יש לכך חריגים ודינים מיוחדים.
מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה
המצווה להביא ילדים לעולם, הנלמדת מהפסוק „פרו ורבו”. מצווה זו נחשבת לאחת המצוות המרכזיות הנוגעות להקמת המשפחה והמשכיות עם ישראל.
מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה
החובה ללמוד תורה, ללמדה ולהעמיק בה. המצווה כוללת את לימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה ואת הידיעה המעשית של ההלכה הנדרשת לאדם בחייו.
מִצְוַת צְדָקָה
החובה לסייע לעני ולנזקק באמצעות נתינת צדקה. התורה והחז״ל הדגישו את חשיבות הצדקה ואת הדרך הנכונה לתת אותה, תוך שמירה ככל האפשר על כבודו של המקבל.
מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם
המצווה לכבד את ההורים ולנהוג בהם ביראה ובכבוד. המצווה כוללת חיובים מעשיים שונים הנוגעים לדיבור, להתנהגות, לסיוע וליחס להורים.
מִצְוַת קִדּוּשׁ הַשֵּׁם
החובה לקדש את שם ה׳ באמצעות אמונה, התנהגות ומעשים המפארים את שמו. במצבים מסוימים, כאשר יהודי נדרש לעבור על מצוות יסודיות כדי להינצל, התורה מצווה למסור את הנפש ולא לעבור על האיסור.
מִצְוַת קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ
מצווה הקשורה לקביעת ראשי החודשים ולבניית מערכת הזמנים של המועדים. בתקופת בית הדין הייתה לקביעת החודש על ידי בית הדין משמעות מרכזית לקביעת המועדים.
מִצְוַת שְׁמִיטָה
מצווה להשבית את עבודת הקרקע בארץ ישראל בשנה השביעית. בשנת השמיטה קיימים גם דינים הנוגעים לפירות שביעית, קדושתם, הפקרתם ושמיטת כספים.
מִצְוַת יוֹבֵל
מערכת דינים החלה בשנת היובל, המגיעה לאחר שבעה מחזורי שמיטה. בין דיני היובל: שחרור עבדים עבריים וחזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, בהתאם לדיני התורה.
מִצְווֹת הַפּוּרִים
ארבע המצוות המרכזיות שתיקנו חז״ל בפורים: מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה ושמחה. המצוות נועדו לפרסם את נס פורים ולהרבות בשמחה, הודאה וסיוע לעניים.
מִצְוַת מַעֲקֶה
מצווה מן התורה להקים מעקה במקום שיש בו סכנת נפילה, ובעיקר בגג המשמש את האדם. מטרת המצווה היא למנוע סכנה ולא להסתמך על שמירת ה׳ במקום שבו האדם יכול להיזהר בעצמו.
מַקְרָא מְגִלָּה
מצוות קריאת מגילת אסתר בליל פורים וביום הפורים. המגילה נקראת מתוך מגילה כשרה, ולפני הקריאה מברכים ברכות מיוחדות, ובהן על מקרא מגילה, שעשה ניסים ושהחיינו.
מָרָא דְאַתְרָא
ביטוי בארמית שפירושו „אדון המקום”, והוא מתייחס לרב או לפוסק הממונה על ענייני ההלכה של קהילה או מקום מסוים. במקרים רבים יש משמעות הלכתית לכך שהרב המקומי הוא המרא דאתרא.
מַרְאִית עַיִן
פעולה המותרת מצד עצמה, אך חז״ל אסרו לעשותה במצבים מסוימים משום שהרואים עלולים לחשוב שנעשית עבירה. מטרת האיסור היא למנוע חשד, טעות בהלכה או פגיעה במראית פני התורה.
מָרוֹר
אחד ממצוות ליל הסדר. אוכלים מרור בליל פסח לזכר המרירות והשעבוד של בני ישראל במצרים, והוא נאכל כחלק מסדר ההגדה יחד עם המצה ושאר מצוות הלילה.
מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
הזכרת גבורות הגשמים בתפילת העמידה בחורף. מתחילים לומר „משיב הרוח ומוריד הגשם”בתפילת מוסף של שמיני עצרת ומפסיקים בתפילת מוסף של יום ראשון של פסח.
מוֹרִיד הַטַּל
הזכרת הטל בתפילה בתקופת הקיץ, לפי מנהגי נוסחי ישראל. בחלק מהנוסחים מזכירים אותו בברכת מחיה המתים החל ממוסף של פסח ועד מוסף של שמיני עצרת.
מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת
מצווה בפורים לשלוח לפחות שתי מנות של מאכל או משקה לאדם אחד. מטרת המצווה להרבות אהבה, אחווה ורעות בין יהודים ולבטא את שמחת הפורים.
מִשְׁנָה
החיבור המרכזי של התורה שבעל פה, הכולל את דברי התנאים בענייני הלכה. המשנה מחולקת לשישה סדרים ובהם מסכתות העוסקות בתחומים שונים של התורה והחיים היהודיים.
מִשְׁנָיוֹת
פרקי המשנה והיחידות המרכיבות את ששת סדרי המשנה. לימוד המשניות הוא יסוד מרכזי בלימוד התורה שבעל פה.
מִשְׁנֶה תּוֹרָה
שם המשמש גם לכינוי לספר דברים וגם כשמו של חיבור הלכתי מקיף המסדר את דיני התורה שבעל פה לפי נושאים. בהקשר ההלכתי, הכוונה בדרך כלל לחיבור הרמב״ם הכולל את דיני התורה בצורה מסודרת.
מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה
אחת ממצוות פורים, המחייבת לקיים סעודה ביום הפורים ולשמוח בה. מצוות הסעודה היא חלק מפרסום הנס ומהשמחה המיוחדת של פורים.
מֵת מִצְוָה
אדם שנפטר ואין מי שידאג לקבורתו. התורה וחז״ל החשיבו מאוד את החובה לדאוג לכבודו ולקבורתו של מת כזה, ולכן יש מצבים שבהם אדם נדרש לעסוק בקבורתו גם אם הדבר כרוך בוויתור על מצווה אחרת.
מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה
מתנות שהתורה ציוותה לתת לכהנים, וביניהן הזרוע, הלחיים והקיבה מבהמה טהורה. דינים שונים חלים על המתנות לפי מקום וזמן, ויש מתנות שאינן נוהגות כיום למעשה באותו אופן שנהגו בזמן המקדש.
מַתְּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים
מתנות שנותנים לעניים ביום הפורים. מעיקר הדין יש לתת לפחות שתי מתנות לשני אביונים, ומתנות אלו צריכות להינתן ביום הפורים ולא בלילה.
מִקְוֶה
מקום שבו נאספים מים הכשרים לטבילה על פי דיני התורה. הטבילה במקווה היא יסוד מרכזי בדיני טהרה, ובימינו היא משמשת בעיקר לטבילת נשים ולמקרים נוספים שבהם קיימת חובת טבילה.
מָקוֹם פָּטוּר
מקום ברשות הרבים שאינו מוגדר כרשות היחיד או כרשות הרבים לעניין איסור הוצאה בשבת. בדרך כלל מדובר בשטח קטן או בעמוד בעל מידות מסוימות, ויש דינים מיוחדים לגבי העברת חפצים בין מקום פטור לבין רשויות אחרות.
מַצָּה
בצק העשוי מחמשת מיני דגן שנאפה קודם שהחמיץ. בפסח מצווים לאכול מצה בליל הסדר, והיא מזכירה את יציאת מצרים ואת הבצק שלא הספיק להחמיץ בעת יציאת בני ישראל ממצרים.
מַצָּה עֲשִׁירָה
מצה שנילושה בנוזלים שאינם מים, כגון מיץ פירות, יין או ביצים. דיני מצה עשירה תלויים בסוג הנוזל ובמנהגי הקהילות, ובפסח קיימים הבדלים בין מנהגי אשכנז וספרד בעניינה.
מַצָּה שְׁמוּרָה
מצה שנשמרו החיטים או הקמח שלה מפני חשש חימוץ באופן מיוחד. מצה שנאכלת בליל הסדר לצורך קיום המצווה צריכה להיות שמורה לשם מצת מצווה, ולעניין זה קיימות דרגות שונות של הידור.
מַצַּת יָד
מצה הנעשית בעבודת יד, כאשר הלישה, העריכה והאפייה נעשות בידי אדם ולא באמצעות מערכת מכונות. רבים נוהגים להשתמש במצת יד לליל הסדר, במיוחד לצורך מצת מצווה, ויש לכך גם דיונים הלכתיים ומנהגיים.
מַצַּת מְכוֹנָה
מצה המיוצרת באמצעות מכונות בתהליך הלישה, העריכה או האפייה. במשך הדורות התפתח דיון הלכתי נרחב בשאלה האם מצת מכונה כשרה למצוות אכילת מצה, והמנהגים בנושא שונים.
מַצַּת מִצְוָה
המצה שאוכלים בליל הסדר לשם קיום מצוות אכילת מצה. יש להקפיד שתהיה מצה כשרה ושנעשתה לשם מצת מצווה, בהתאם לדיני ההכנה והאפייה.
מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ
כינוי לשבתות ולמועדי ישראל, שבהם התורה מצווה על קדושה ומנוחה. המועדים נקראים מקראי קודש משום שהם ימים שנקבעו לעבודת ה׳, לתפילה, לשמחה ולשביתה ממלאכה בהתאם לדיניהם.
מַפְטִיר
העולה לתורה בסיום קריאת התורה בשבתות ובמועדים וקורא את ההפטרה לאחר מכן. בדרך כלל קוראים למפטיר את הפסוקים האחרונים של פרשת השבוע, ולאחר מכן הוא קורא בנביא את ההפטרה.
מַפְטִיר יוֹנָה
הקריאה בספר יונה הנאמרת במפטיר של תפילת מנחה ביום הכיפורים. ספר יונה עוסק בתשובה, ברחמי ה׳ ובאפשרות לתקן את המעשים, ולכן מתאים במיוחד לאווירת יום הכיפורים.
מָעוֹת חִטִּין
מגבית צדקה שנועדה לסייע לעניים בצורכי חג הפסח. השם נובע מכך שבעבר השתמשו בכספים בעיקר לרכישת חיטים לצורך אפיית מצות, וכיום המגבית מיועדת לכל צורכי החג של משפחות נזקקות.
מַשָּׂא וּמַתָּן
במובנו הפשוט – מסחר וקנייה ומכירה. בלשון התורה שבעל פה משתמשים בביטוי גם לתיאור דיון, משא ומתן ובירור בין חכמים.
מַשְׁכּוֹן
חפץ שניתן כערובה להלוואה או לחוב. התורה קובעת דינים מיוחדים לגבי נטילת משכון, ובכללם איסורים הנוגעים לכניסה לביתו של הלווה ולשמירת זכויותיו של העני.
מַעֲרָכָה
מערכת עצים שהייתה מסודרת על המזבח בבית המקדש לצורך הדלקת האש והקרבת הקרבנות. במקדש היו מערכות אש בעלות תפקידים שונים, והאש שעל המזבח הייתה צריכה להישמר באופן קבוע.
מִקְדָּשׁ
המקום שנבחר לעבודת ה׳ בירושלים, שבו הייתה השראת שכינה ובו התקיימה עבודת הקרבנות. בית המקדש היה המרכז הרוחני והלאומי של עם ישראל, ובו התקיימו מצוות רבות שאינן נוהגות כיום.
מִקְדָּשׁ מְעַט
כינוי לבית הכנסת ולבית המדרש. אף שאינם בית המקדש עצמו, חז״ל לימדו שיש בהם בחינה מסוימת של קדושת המקדש והשראת שכינה.
מִקְרָא
כינוי לכתבי הקודש, ובעיקר לתנ״ך – תורה, נביאים וכתובים. התורה שבכתב נקראת גם מקרא, להבדילה מן התורה שבעל פה.
מִדַּת סְדוֹם
מצב שבו אדם מונע מחברו ליהנות מדבר שאין לו עצמו כל צורך בו או הפסד ממנו. בהלכה משתמשים במושג זה במקרים שונים של זכויות בין אדם לחברו.
מִדַּת הַדִּין
הנהגה שבה הקב״ה דן את האדם ואת העולם לפי הדין והמעשים. בספרות חז״ל והקבלה היא מוצגת לעיתים כניגוד למידת הרחמים.
מִדַּת הָרַחֲמִים
הנהגת ה׳ ברחמים, חסד וסליחה. בתפילות ישראל מבקשים שה׳ ינהיג את האדם ברחמים ולא רק לפי מידת הדין.
מַרְאִית עַיִן
איסור או הגבלה על מעשה המותר מצד עצמו, כאשר הוא נראה לאחרים כמעשה אסור. החשש הוא שאנשים ילמדו ממנו היתר לאיסור או יחשדו באדם שעובר על ההלכה.
מַשְׁכָּן הָעֵדוּת
המשכן שנבנה במדבר ושבו היו ארון העדות וכלי הקודש. הוא היה מקום השראת השכינה ומרכז עבודת ה׳ של בני ישראל בתקופת המדבר.
מִנְיָן
קבוצה של עשרה יהודים הדרושה לדברים שבקדושה, כגון קדיש, קדושה, ברכו וקריאת התורה. דיני המניין כוללים שאלות הנוגעות למי מצטרף, למקום הימצאותו ולצירוף המתפללים.
מִסְפַּר הַמִּצְווֹת
מניין המצוות שנצטוו בהן ישראל. המספר המקובל הוא תרי״ג – 248 מצוות עשה ו־365 מצוות לא תעשה, אף שיש מחלוקות בין הראשונים בפרטי המניין.
מִסִּירוּת נֶפֶשׁ
נכונות למסור את החיים למען אמונת ישראל וקיום מצוות ה׳ במצבים שבהם התורה מחייבת זאת. המושג מבטא את העמידה על האמונה גם במצבים של סכנה חמורה.
מִצְרַיִם
הארץ שבה היו בני ישראל בשעבוד במשך שנים רבות ושממנה יצאו ביציאת מצרים. יציאת מצרים היא יסוד מרכזי באמונה היהודית ומוזכרת פעמים רבות בתורה, בתפילה ובמצוות.
מִשְׁפָּט
דין או מערכת כללים המחייבים את האדם, ובמיוחד דינים שבין אדם לחברו. התורה מכילה מערכת רחבה של משפטים העוסקים בממון, נזיקין, יחסי שכנים, מסחר ועוד.
מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה
מערכת הדינים שהתורה מצווה עליהם, ובפרט הדינים המסדירים את היחסים בין בני האדם. המשפט העברי עוסק בין היתר בדיני ממונות, נזיקין, שכנים, הלוואות, שומרים וקניינים.
