על הצדיקים ועל החסידים | הבושה העלולה להיגרם מחיבור לצדיקים

"עַל הַצַּדִּיקִים וְעַל הַחֲסִידִים, וְעַל זִקְנֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְעַל פְּלֵטַת סוֹפְרֵיהֶם, וְעַל גֵּרֵי הַצֶּדֶק וְעָלֵינוּ, יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ ה' אֱלֺקֵינוּ, וְתֵן שָׂכָר טוֹב לְכָל הַבּוֹטְחִים בְּשִׁמְךָ בֶאֱמֶת, וְשִׂים חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לְעוֹלָם, וְלֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנו, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים".

שאלה

מלשון הברכה נראה, כי הבקשה 'ולא נבוש' באה בעקבות הבקשה 'ושים חלקנו עמהם'. מדוע חיבור לחלק הצדיקים אמור לגרום לנו בושה, עד שעלינו לבקש שתימנע מאתנו בושה זו?

תשובות

א.  כאשר אדם שרוי בחברת צדיקים, בדרך כלל גוברת בו המודעות העצמית לחולשותיו, והוא עלול להתבייש מעצמו.

ב.  הגדרת דרגתו הרוחנית של אדם הינה יחסית. אדם רגיל שנמצא בחברת רשעים נחשב לצדיק, בעוד שבחברת צדיקים הוא נחשב לרשע[1]. אנו מבקשים שהסתפחותנו לצדיקים לא תגרום לנו להיחשב כרשעים ביחס אליהם, ולהתבייש בעצמנו.

ג.  כשנזכה להתחבר לצדיקים ולהתעלות לרמתם הרוחנית, מטבע הדברים נתבייש מאד בעברנו השפל. אנו מבקשים מה' שיסיר מאתנו כל זכר מחטאי העבר, כדי להימנע מבושה זו.

ד.  אנו מקווים להישאר איתנים במשאלתנו להימנות על חברת הצדיקים, ולא להתחרט עליה מאוחר יותר, דבר שיגרום לנו להתבייש בבקשתנו הראשונה.

ה.  יתכן שכוונת המילים 'ולא נבוש' אינן מתייחסות למצב שבו נזכה להתחבר לצדיקים, אלא להיפך. אנו מבקשים להיות מחוברים אליהם כדי למנוע מאתנו את הבושה הכרוכה בהתבדלות מהם.

ו.  יתכן מצב שבו נהיה מחוברים לצדיקים, ויחד עם זאת לא נזכה ליטול יחד עמהם חלק בשכרם הטוב. מצד זה יגרום לנו לבושה גדולה, ואנו מבקשים מה' שימנע אותה מאתנו, וישתף גם אותנו בשכר הצדיקים.

ז.  בברכה זו אנו כוללים גם את גרי הצדק, ואף הם בכלל הבקשה 'ושים חלקנו עמהם'. החיבור לגרים עלול לגרום לנו מבוכה רבה. כבר אמרו חז"ל (קידושין ע ב) "קשים גרים לישראל כספחת", ופירשו התוספות (שם עא א ד"ה קשים) בשם רבי אברהם הגר בטעם הדבר, שהם בקיאים במצוות ומדקדקים בהן, ומתוך כך נזכרים לפני הקדוש ברוך הוא עוונותיהם של ישראל כאשר אינם עושים את רצונו. לפיכך אנו נדרשים לבקשה מיוחדת, שלא יביישו אותנו הגרים במעשיהם הטובים.

ח.  כאשר אנו מחוברים לצדיקים ונתלים בזכויותיהם שיגנו גם עלינו, אם לא נתעלה גם אנו למדרגתם ניחשב כאוכלי לחם חסד. טפילות מעין זו כרוכה באי נעימות ובושה. אי לכך אנו מבקשים שבזכות חיבורנו לצדיקים נתרומם גם אנו מבחינה רוחנית, ונזכה לשכר טוב בזכות ולא בחסד.

שאלה

מה הקשר בין הבקשה 'ולא נבוש', לבין סיום הברכה 'כי בך בטחנו'?

תשובות

א.  לאור כלל התשובות שניתנו לעיל על השאלה הראשונה, נראה בביאור קשר הדברים, שלמרות כל הסיבות לבושה במצב של חיבור לצדיקים, אנו בוטחים בה' שלא יביא אותנו לידי בושת פנים.

ב.  בזכות האמונה והבטחון בה' נביט על החיים בפרספקטיבה הנכונה, ולא נתרגש מסיטואציות העלולות לגרום למבוכה ולבושה.

ג.  הבטחון בה' מבטיח לנו שלא נבוא לידי בושה, כמאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כה ב) "אלוקי בך בטחתי אל אבושה", וכן "בך בטחו ולא בושו" (שם כב ו)ה[2]. ולא זו בלבד, אלא הבטחון בה' מגן על האדם מכל צרה ומצוקה, ככתוב (שם לב י) "הבוטח בה' חסד יסובבנו".

ד.  כאמור לעיל (תשובה ח), הבושה העלולה להיגרם לנו מהחיבור לצדיקים היא משום הרגשת לחם החסד שאנו זוכים לה מחמתו. אך כאשר הרגשת האמונה והבטחון ממלאת את ליבנו אין סיבה לאי נעימות זו. כל הטובה שבאה עלינו היא מידו יתברך הפתוחה והרחבה, ואל לנו להתבייש בכך.

[1] כשם שיש מרבותינו הדורשים את הכתוב (בראשית ו ט) "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", שרק כלפי אנשי דורו הרשעים נחשב לצדיק, אך אם היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום (ראה סנהדרין קח א).

[2] גם בברכת אהבה רבה אנו אומרים, "ולא נבוש לעולם ועד, כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו".