ולמלשינים אל תהי תקוה | הדחיפות שבמיגור האויב

"וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֺּאבֵד, וְכָל אוֺיְבֶיךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, וְהַזֵדִים מְהֵרָה תְעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיעַ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁוֺבֵר אוֺיְבִים וּמַכְנִיעַ זֵדִים".

שאלה

המילה 'מהרה' חוזרת על עצמה שלש פעמים בברכה זו, וגם משמעות הביטוי 'כרגע תאבד' הינה מהירות האיבוד. הדגשה רבה כל כך על ענין המהירות איננה קיימת בכל ברכות שמונה עשרה. ברובן אין מוזכרת המהירות כלל, מלבד שלש ברכות נוספות, בברכת הגאולה "וגאלנו מהרה למען שמך", בבנין ירושלים "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין", ובברכת צמיחת קרן דוד "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" [1], אך גם באלו לא נזכר ביטוי זה אלא פעם אחת לבד. מהי הסיבה להדגשת היתר של המהירות דווקא בברכת 'ולמלשינים' יותר מבכל ברכה אחרת?

תשובות

א.  אמנם בכל הנושאים אנו מקווים שיתמלאו משאלות ליבנו במהירות האפשרית, אך מימד המהירות איננו מאוד קריטי. אם חיכינו זמן ארוך כל כך להתגשמות משאלותינו הפרטיות הלאומיות, נוכל לחכות קצת יותר. אך ביחס להבסת האויב ממד הזמן הינו קריטי ביותר. כל רגע של חשיפה לאיום מצידו עלול לסכן את עצם קיומנו. תבוסה וכל הפחות ניטרול של האויב של ענין של חיים ומוות. חיכינו כל כך הרבה זמן אפשר לחכות עוד קצת על הבניה החדשה, ושחרור המלכות. הוא אשר ביקש דוד בתפילה להצלתו מאויביו (תהלים סט יח), "ואל תסתר פניך מעבדך כי צר לי, מהר ענני".

ב.  שלש הברכות האמורות בהן מוזכרת המהירות פעם אחת בלבד, קשורות לגאולה ולביאת המשיח, שזמנן נקבע מראש. אמנם יתכן שיוקדם זמנן, אך הדבר תלוי אך ורק בזכויותינו [2]. לעומת זאת למפלת האויב אין זמן קבוע, וכל שעה יפה לה, ועל כן בקשת המהירות יותר רלוונטית לגביה.

ג.  קיבוץ גלויות, בנין ירושלים וצמיחת קרן דוד הינם תהליך המורכב מכמה שלבים שאינו מתבצע בבת אחת. לעומת זאת מפלת האויב יכולה להתרחש בין רגע.

ד.  בדומה לתשובה הקודמת אך בשינוי קל. אין הכוונה בברכה זו להקדמת עיתוי מפלת האויב, אלא לאופן מפלתו. בכל זמן שתבוא תסתייים במהירות, ולא ימשך זמן רב מתחילתה לסופה. דבר זה אפשרי רק בענין זה, ולא בבקשות האחרות.

ה.  כתוספת לתשובה הקודמת, מרגע שבו מותקף האויב יש לו מוטיבציה לא רק להגן על עצמו, אלא גם לנקום על ההתגרות בו. אי לכך גורם הזמן חשוב ביותר במערכה נגדו. הכרעתו צריכה להסתיים במהירות האפשרית, כדי שלא לתת לו אורך נשימה להתאושש ולהשיב מלחמה שערה.

ו.  במקורה כללה התפילה שמונה עשרה ברכות בלבד שתוקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, ומכאן שמה 'תפילת שמונה עשרה'. ברכת 'ולמלשינים' שהיא הברכה התשע עשרה נתקנה מאוחר יותר ביבנה על ידי שמואל הקטן לבקשת רבן גמליאל. תקנה זו היתה צורך השעה, לרגל ריבוי כתות המינים והכופרים בעם ישראל, כצדוקים והאיסיים והנוצרים הראשונים. חכמים ראו בכתות אלו איום קיומי מיידי על שרידותו הרוחנית של עם ישראל, ומכאן הדחיפות והמהירות המודגשות בברכה זו.

ז.  שנינו במדרש (בראשית רבה עו ב) שחשש יעקב מעשו אחיו משום שתי הזכויות שהיו ביד עשו ונחסרו מיעקב כל אותן עשרים ושתים שנים בהן שהה בחרן בבית לבן, זכות כיבוד אב ואם וזכות ישיבת ארץ ישראל. מסיבה דומה אנו מבקשים שתוקדם ככל האפשר מפלת האויבים מבית ומחוץ, לפני שיספיקו לצבור זכויות שיגנו עליהם מפני מפלה בעתיד.

ח.  בדומה לתשובה הקודמת אך מהכיוון הנגדי. אנו מבקשים על מהירות מפלת אויבינו, לפני שיזקפו לנו חובות נוספות, שיביאו לידי בדיקה מחודשת של מאזן החובות בינינן לבן אויבינו, ומי יודע אם נימצא עדיפים עליהם [3]. רעיון זה מרומז בתפילת דוד (תהלים עט ח), "אל תזכור לנו עוונת ראשנים, מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאד".

ט.  "אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע" (קהלת ח יא). כלומר, אין הקדוש ברוך הוא ממהר להפרע מעושי הרעה, ועל כן הם סבורים שאין דין ואין דיין, ומלא לבם בקרבם לעשות רע (רש"י). כל דחיה בעשיית נקמה באויב, גורמת לו בעתיד להרים ראש ולהמשיך הרע לנו. מכאן הצורך הדחוף בשבירת האויבים והכנעת הזדים, ובפרט כאשר מדובר במינים המכריזים מלחמה על ה' ועל משיחו.

[1] גם בתפילת "אלוקי נצור לשוני מרע" שבסוף שמונה עשרה אנו אומרים "מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבתם". בנוסח ספרד מופיעה המילה 'מהרה גם בברכת קיבוץ גלויות, "וקבצנו מהרה מארבע כנפות הארץ", וכן בברכת השופטים "ומלוך עלינו מהרה", וכן בברכת קיבוץ גלויות, 'וקבצנו מהרה מארבע כנפות הארץ', ובברכת העבודה "ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

[2] כדברי חז"ל (סנהדרין צח ב):: כתיב (ישעיה ס כב) "אני ה' בעתה אחישנה", זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'.

[3] מסיבה זו אף זירז הקדוש ברוך הוא את גאולת מצרים, וקיצר את הגלות במאה ותשעים שנה. ישראל היו משוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה, ואך כפסע היה בינם לבין נפילה בשער הנו"ן שכל באיו לא ישובון. אם היתה מתמהמת גאולתה עוד רגע אחד לא יהי סיכוי להיגאל לעולם.