24.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 13 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
זמן העברה משוער: 12-11 דקות
מקור: יבמות פח ע"א, קכב ע"א–ע"ב, משנה יבמות פרק טז, רמב"ם, הלכות גירושין פרק יג, הלכה כט. נבדקו גם רש"י ותוספות לסוגיית עדות אישה ולדברי רבי טרפון. החיבור בין דיני העדות לבין מאמר הסיום על ריבוי השלום הוא מהלך דרשני, ולא פירוש מפורש בגמרא.
תארו לעצמכם אישה שבעלה יצא מביתו למסע ארוך. בתחילה היא מצפה לשובו. עוברים ימים, ואחר כך שבועות וחודשים, אבל הוא אינו חוזר. היא מנסה לברר מה אירע, פונה לאנשים שהכירו אותו ומחפשת כל פיסת מידע. אדם אחד מספר שראה אותו במקום מסוים, אדם אחר אומר ששמע על אסון שאירע בדרך. אבל אין בידיה ידיעה ברורה אם בעלה עדיין חי או שכבר נפטר. היא אינה יכולה להמשיך את חייה כאילו דבר לא אירע, אך גם אינה יכולה להינשא לאחר בלי בירור הלכתי שיתיר זאת. חייה תלויים בשאלה אחת שאין לה תשובה.
אין זה סיפור על אישה מסוימת, אלא תיאור של מציאות קשה שעמדה בפני נשים רבות במשך הדורות. ובדיוק למציאות הזאת מקדישה מסכת יבמות את פרקיה האחרונים.
וכאן מתעוררת שאלה גדולה. כאשר אנחנו חושבים על עולם ההלכה, אנחנו רגילים לראות בו מערכת של חוקים ברורים, הגדרות מדויקות ודרישות מחמירות של בירור וראיות. אבל מה קורה כאשר ההקפדה על הכללים עלולה להשאיר אדם במצב של סבל ממושך? האם התורה נותנת מקום גם לכאב האנושי, או שהדיין צריך לעסוק רק בשאלה הטכנית שלפניו?
דווקא בסיום מסכת יבמות מתגלה תשובה עמוקה לשאלה הזאת.
כדי להבין את הדברים, צריך להכיר מעט את הרקע ההלכתי. אישה נשואה אינה יכולה להינשא לאדם אחר כל עוד לא התברר שנישואיה הראשונים הסתיימו. בדרך כלל, כשנדרש בירור עובדתי בעניינים חמורים של איסור והיתר, התורה קובעת כללי עדות מדויקים. ובכל זאת, חכמים קבעו בדיני עדות על מות הבעל הסדרים מיוחדים המאפשרים, בתנאים מסוימים, להסתמך גם על עד אחד ועל סוגי עדויות שבעניינים אחרים לא היו מספיקים.
מדוע?
הגמרא במסכת יבמות (פח ע"א) אומרת משפט קצר ומופלא: "משום עיגונא אקילו בה רבנן". כלומר, חכמים הקלו במקרים מסוימים בדיני העדות כדי שלא להשאיר אישה עגונה שלא לצורך.
צריך להבין את גודל החידוש. אין מדובר בוויתור על ההלכה, ואין כאן אמירה שמותר להתיר אישה להינשא על סמך תחושה או רחמים בלבד. חכמים דנו בסוגי העדויות, במהימנותן, בסבירות שיתגלו פרטים נוספים ובחשש לטעות. ההקלה נקבעה בתוך מערכת ההלכה ועל יסוד שיקולים הלכתיים מוגדרים.
אבל מאחורי הדיונים האלה נמצא דבר נוסף שאסור לשכוח: ההבנה שהכרעה הלכתית אינה מתקיימת בחלל ריק. יש בני אדם שחייהם מושפעים ממנה.
והנה, במשנה שבדף קכב ע"א, סמוך לסיום המסכת, מופיע מעשה מרתק. רבי עקיבא מספר שכאשר ירד לנהרדעא כדי לעבר את השנה, פגש את נחמיה איש בית דלי. נחמיה שאל אותו אם נכון הדבר שבארץ ישראל אין מקבלים עד אחד כדי להתיר אישה להינשא, מלבד רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא השיב שאכן כך הדברים. ואז אמר לו נחמיה שיש בידו מסורת מרבן גמליאל הזקן, שלפיה משיאים את האישה על פי עד אחד.
כשחזר רבי עקיבא והרצה את הדברים לפני רבן גמליאל, שמח רבן גמליאל ואמר: "מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא".
איזה רגע יפה. רבן גמליאל שומע שנמצאה מסורת התומכת בדרך של רבי יהודה בן בבא, והוא שמח. לא מדובר בניצחון אישי בוויכוח, אלא במציאת מקור בעל משקל הלכתי לשיטה שיש לה משמעות גדולה עבור נשים הנתונות במצב קשה.
המשנה ממשיכה ומספרת שמתוך הדברים נזכר רבן גמליאל במקרה שבו נהרגו אנשים בתל ארזא, והוא התיר את נשותיהם להינשא על פי עד אחד. ובהמשך מתואר כיצד התבססה קבלת עדויות מסוגים נוספים, כגון עדות מפי עד ועדויות של אנשים שלא היו כשרים לכל סוגי העדות.
וכאן אפשר לשאול שאלה. מדוע התורה שבעל פה אינה מסתפקת באמירה פשוטה שיש להקל בעדות אישה? מדוע היא מביאה את השמות, את המסורות, את השאלות ואת המחלוקות?
מפני שדווקא כאשר רוצים להקל בעניין חמור כל כך, צריך לדעת על מה נשענת ההקלה. אין די ברצון לעזור. נדרשת אחריות לברר את הדברים מתוך מסורת ההלכה ומתוך שיקול דעת.
וזהו מסר גדול מאוד. אנחנו רגילים לחשוב שיש שני סוגים של אנשים. יש אנשים בעלי לב רחב, שמבקשים לעזור לכולם, ויש אנשים שמקפידים על כללים ואינם מוכנים לחרוג מהם. לפעמים נדמה לנו שאי אפשר להיות גם זה וגם זה. אבל מסכת יבמות מלמדת אותנו שדווקא החיבור בין השניים הוא שמביא לתוצאה הנכונה.
מי שרוצה לעזור לאישה עגונה חייב להבין את כאבה, אבל הוא חייב גם לבדוק היטב את העדות. אם יתיר אותה להינשא ללא בסיס הלכתי, הוא עלול לגרום לה ולמשפחתה נזק חמור הרבה יותר. ומנגד, מי שמכיר היטב את כללי ההלכה אבל אינו טורח לבחון את האפשרויות שנקבעו בה להתרת העגונה, עלול להחמיץ את האחריות האנושית המוטלת עליו.
החוכמה אינה לבחור בין הרגישות לבין האחריות, אלא לדעת כיצד האחריות ההלכתית יכולה להיות הדרך שבה הרגישות מקבלת ביטוי נכון.
והנה, הגמרא ממשיכה אל דף הסיום, יבמות קכב ע"ב, ומביאה מעשה נוסף, שנראה במבט ראשון כסיפור צדדי בלבד.
אדם בא לפני רבי טרפון כדי להעיד על מותו של אדם אחר, שעל סמך עדותו תוכל אשת הנפטר להינשא. רבי טרפון שאל אותו כיצד הוא יודע את הדברים. העד סיפר שהיה הולך עם אותו אדם בדרך, ולפתע רדף אחריהם גייס. חברו נאחז בענף עץ, שבר אותו והצליח להדוף את הרודפים. העד התפעל מגבורתו ואמר לו: "יישר כוחך, אריה". האיש השיב לו שאריה הוא אכן אחד מכינוייו, וסיפר כיצד קוראים לו בעירו. לימים חלה אותו אדם ומת, והעד בא לספר על כך.
מדוע הגמרא מביאה את כל הפרטים האלה? מה זה משנה אם האיש שבר ענף של זית או של תאנה? מדוע חשוב לספר כיצד כינו אותו ומה היה שמו?
מפני שכאן עומדת שאלת הזיהוי. כדי להתיר את האישה להינשא צריך לברר שהעדות אכן מתייחסת לבעלה. אין די בכך שהעד יודע שאדם כלשהו נפטר. השאלה היא אם מדובר באדם המסוים שעל מותו הוא מעיד.
הגמרא מביאה שתי מסורות על מעשה רבי טרפון, ובעקבותיהן דנה בשאלה אם יש צורך בדרישה וחקירה של העדים במקרים אלה. היא מביאה ברייתא שלפיה רבי עקיבא סובר שאין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה, ואילו רבי טרפון סובר שבודקים אותם.
ושוב מתגלה המתח שבין שני צדדים חשובים של ההלכה. מצד אחד, הרצון למנוע עיגון מיותר. מצד שני, הצורך לברר היטב את העובדות כאשר ההכרעה עשויה להשפיע על חייהם של בני אדם רבים.
אבל כאן יש פרט נוסף שכדאי להתעכב עליו. בגמרא מתואר כיצד רבי טרפון, לפי אחת המסורות, דקדק בדברי העד ובדק אם הוא עקבי בפרטים שמסר. לכאורה, אפשר לשאול: מדוע להקשות על העד? הרי מטרתו לסייע לאישה שנמצאת במצוקה.
התשובה היא שלפעמים דווקא מי שמבקש באמת לעזור חייב לשאול שאלות לא פשוטות. בדיקה יסודית אינה בהכרח סימן לחוסר אמפתיה. במקרים רבים היא הדרך לוודא שהעזרה הניתנת לאדם אינה מבוססת על טעות.
נחשוב על אדם הפונה לרופא בשל כאב מסוים. הוא רוצה שהרופא יאמר לו במהירות שהכול בסדר ושאין לו סיבה לדאגה. אבל רופא אחראי אינו מסתפק בהרגעה נעימה. הוא שואל שאלות, בודק את הנתונים ולעיתים שולח לבדיקות נוספות. לא מפני שאינו רוצה להרגיע, אלא מפני שהוא מבין שהרגעה ללא בירור עלולה להזיק.
המשל אינו משווה את כללי הרפואה לדיני עדות, אלא ממחיש עיקרון אנושי משותף: כאשר חיי אדם מושפעים מן ההכרעה שלנו, הרצון להקל עליו חייב לבוא יחד עם אחריות לבירור האמת.
וזה בדיוק מה שהופך את דף הסיום של יבמות למיוחד כל כך. אחרי מסכת שלמה של דיונים מדוקדקים בענייני ייבום, חליצה, קרבת משפחה, נישואין ועדויות, הגמרא אינה מסיימת בסיסמה כללית על ערך המשפחה. היא מסיימת בדיון ממשי על אישה שהאפשרות שלה להקים מחדש את חייה תלויה בבירור העדות.
כל פרט עשוי להיות משמעותי. כל הבחנה הלכתית יכולה להשפיע על גורלו של אדם. אין כאן רק דינים שנועדו למלא ספרים, אלא תורה שמדריכה כיצד להתמודד עם מצבים מורכבים במציאות.
ואז מגיע המשפט האחרון במסכת.
לאחר הדיון בשאלה כיצד בודקים עדי נשים, אומר רבי אלעזר בשם רבי חנינא: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך".
זהו הסיום.
וצריך להבין, מה הקשר בין דיני עדות אישה לבין תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם? הרי לכאורה מדובר בשני נושאים נפרדים לחלוטין. האחד עוסק בעדויות ובבירור מותו של אדם, והשני עוסק במעלתם של תלמידי חכמים.
אפשר להציע שיש כאן קשר עמוק מאוד.
אנחנו רגילים לחשוב ששלום פירושו שאין מריבות. שאנשים אינם מתווכחים ושאין ביניהם מתחים. אבל השלום שעליו מדברים חז"ל עמוק יותר. שלום אמיתי הוא מצב שבו בני אדם יכולים לחיות את חייהם בצורה נכונה, שבה יש סדר, אחריות, צדק וביטחון, ושבו אין אדם נאלץ לשאת סבל מיותר בגלל חוסר ידיעה או חוסר בירור.
וכיצד תלמידי חכמים מרבים שלום? בכך שהם לומדים את התורה בעומק, מבררים את ההלכה ומדריכים את הציבור כיצד לנהוג. כאשר חכם מצליח למצוא פתרון הלכתי נכון למצב קשה, הוא אינו עוסק רק בלימוד עיוני. הוא יכול להשיב שקט למשפחה, לפתור ספק ממושך, למנוע מחלוקת או להסיר מצוקה.
וזהו דבר נפלא. לפעמים נראה לנו שהעיסוק בסוגיות מורכבות מרחיק את האדם מן החיים עצמם. הוא יושב שעות רבות מול דפי הגמרא, מקשה ומתרץ, מעיין בדברי הראשונים ומנסה להבין חילוקים עדינים. אבל כאשר אותה תורה מיושמת כראוי, מתברר שהעמל הזה יכול להשפיע על חייהם של אנשים.
אותה הבחנה דקה שנלמדה בבית המדרש עשויה יום אחד להיות משמעותית מאוד לאדם הזקוק להכרעה. מה שנראה במהלך הלימוד כשאלה עיונית בלבד, עשוי להתברר כאחד הדברים החשובים ביותר בחייו של אדם אחר.
וכאן יש חיבור נפלא למעמד סיום המסכת.
אנחנו עומדים היום לאחר לימוד מסכת יבמות. המסכת אינה מן המסכתות הפשוטות. יש בה משפחות מורכבות, קשרי קרבה, דינים רבים ומחלוקות המחייבות ריכוז והבנה. לעיתים הלומד צריך לצייר לעצמו משפחה שלמה כדי להבין את המשנה. עליו לברר מי אחיו של מי, מי נשוי למי, כיצד נוצר הקשר ומה הדין במקרה שאחד מבני המשפחה נפטר.
אפשר היה לחשוב שהלימוד הזה רחוק מאוד מן החיים הרגילים שלנו. אבל ככל שמתקדמים במסכת מתברר שכל המבנה ההלכתי המדויק הזה מבטא אחריות עמוקה לחיי המשפחה.
התורה אינה משאירה את היחסים המשפחתיים רק לרגשות המשתנים של בני האדם. היא מציבה כללים, קובעת גבולות ומגדירה אחריות. ובפרקיה האחרונים של המסכת היא מגלה גם את המאמץ הגדול לברר את מצבה של אישה שנשארה ללא ידיעה ברורה על גורל בעלה.
אם כן, ייתכן שהמשפט האחרון של המסכת אינו רק תוספת של דברי אגדה לאחר הדיון ההלכתי. הוא נותן לנו דרך להבין את משמעותו של לימוד התורה כולו. תלמיד חכם אינו נמדד רק בכך שהוא יודע להבחין בין צדדים שונים של סוגיה. הוא נדרש גם להביא את התורה אל המציאות, כך שיתווסף באמצעותה שלום בעולם.
וצריך לשים לב לכך שהגמרא אומרת "מרבים שלום", ולא רק "עושים שלום". להרבות פירושו להוסיף. אדם אינו צריך להיות מסוגל לפתור את כל הבעיות שבעולם כדי להרבות שלום. די בכך שהוא מוסיף מעט שלום במקום שבו הוא נמצא.
אדם הלומד הלכה ומיישם אותה מתוך אחריות מוסיף שלום. אדם שלומד כיצד לדבר בכבוד ומתחיל לנהוג כך בביתו מוסיף שלום. אדם שמוותר על כעס מיותר, מסייע לחברו או משתמש בידיעותיו כדי לעזור לאחרים, מוסיף עוד מעט שלום בעולם.
ולא תמיד מדובר במעשים גדולים. לפעמים מילה טובה בזמן הנכון מונעת מריבה. לפעמים הסבר ברור מפיג חשש. לפעמים בירור ענייני של מחלוקת מאפשר לשני הצדדים להבין זה את זה. כל מעשה כזה הוא תוספת קטנה של שלום.
וזה אולי המסר החשוב ביותר שאפשר לקחת ממסכת יבמות. התורה אינה ניתנת רק כדי שאדם יידע מה הדין. היא ניתנת כדי שיידע כיצד לחיות, כיצד לקחת אחריות, כיצד לשמור על קדושת המשפחה וכיצד להתייחס למצוקתו של הזולת מבלי לוותר על האמת.
במעמד הזה, כאשר אנחנו מסיימים מסכת שלמה, ראוי שנשאל את עצמנו לא רק מה למדנו, אלא גם מה נוכל לעשות עם מה שלמדנו. כיצד הלימוד יהפוך אותנו לאנשים אחראים יותר? כיצד נוסיף שלום לביתנו? כיצד נלמד לראות מעבר לשאלה ההלכתית גם את האדם שהשאלה נוגעת לחייו?
שהרי כאשר אדם שואל שאלה, לא תמיד הוא מחפש רק ידיעה. לפעמים הוא מחפש דרך לצאת ממצוקה, דרך לעשות את הדבר הנכון או דרך להשיב לעצמו את הביטחון שנפגע.
ואם הלומד יודע לשמוע את השאלה במלואה, לברר את ההלכה באחריות ולנהוג באדם שמולו בכבוד וברגישות, הרי שהתורה שהוא לומד מתחילה להרבות שלום בעולם.
יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, להעמיק בסוגיותיה, לשמור ולעשות ולקיים את דבריה. שנזכה שהלימוד שלנו יוסיף לא רק ידיעות, אלא גם אחריות, חסד ושלום. שנזכה לבתים מלאים שמחה, למשפחות החיות באהבה ובכבוד, ולחכמי ישראל שימשיכו להאיר את דרכנו בתורה ובהלכה.
וכשם שזכינו לסיים את מסכת יבמות, כך נזכה בעזרת ה' להתחיל ולסיים מסכתות נוספות, להוסיף תורה בעולם ולראות בבניין ירושלים ובגאולת ישראל.
כי בסופו של דבר, מסכת יבמות אינה מסתיימת רק בבירור של עדות. היא מסתיימת בהצהרה על תכלית גדולה של לימוד התורה: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.
וזוהי הברכה היפה ביותר שאפשר לאחל למי שסיים מסכת: שיזכה לא רק לדעת יותר תורה, אלא לעשות באמצעות התורה יותר טוב בעולם.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת יְבָמוֹת וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. (אָמֵן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אָמֵן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת יְבָמוֹת, כֵּן תַּעֲזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְיִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
