בפסוק זה, המצווה היא לבוא עם הביכורים אל הכהן ולומר את הנוסח המפורט בפרשה. וכאן עולות כמה שאלות: מדוע התורה מדגישה "הכהן אשר יהיה בימים ההם" (דברים כו, ג)? מדוע לא לומר פשוט "ובאת אל הכהן"? ומהי ההדגשה "הגדתי היום" – מה מוסיפה המילה "היום"? בנוסף, בפסוקים הבאים בפרשת כי תבוא חוזרת המילה "היום" פעמים רבות: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים"
שאלה נוספת היא מדוע נאמר "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, ג). הרי מביא הביכורים יכול להיות אדם שאבות אבותיו כבר נמצאים בארץ מדורי דורות, והוא עצמו מעולם לא "בא" אל הארץ.
ישנה תשובה יפה כוללת לשאלות אלה בשיעורו של הרב יהושע ויצמן בעניין ביכורים. מצוות הביכורים מבטאת רעיון כללי – לא לראות את הקשר שלנו לקב"ה ולארץ ישראל כדבר ישן שמקיימים על דרך השגרה, אלא תמיד לחוש תחושת התחדשות והתרגשות. ולכן גם אדם הנמצא בארץ מדורי דורות צריך לחוש מעת לעת תחושת התחדשות, כאילו בא "היום".
זהו הרעיון הכללי שמבטאת מצוות ביכורים: מביאים את ראשית פרי האדמה לבית המקדש ושמחים בכך. וכשאדם מקיים כהלכה את מצוות ביכורים, הוא לומד גם לקיים בחייו את העיקרון הכללי של "היום" – לחוש תחושת התחדשות ולא לשקוע בשגרה. מכאן הדגש החוזר בפרשה על "היום", בהמשך למצוות הביכורים ולרעיון שמצווה זו מבטאת.
ועוד מוסיף הרב ויצמן, שבאמת כל דור מקיים את ישיבת הארץ ואת הקשר שלו אליה, ואת הקשר לקב"ה, בדרכו המחודשת. דור אחד עלה לארץ, דור אחר מגן עליה, דור אחר מתמודד עם הקשיים שבה ומחזק אותה, וכך גם אופי האומה והקשר עם הקב"ה מתקיים ומתחדש בכל דור בדרכו הייחודית. ואף הכהן, המקשר בין עם ישראל לקב"ה, צריך להיות "בימים ההם" ולדעת להתאים עצמו לאופי הדור ולאתגריו.
אחת הסכנות הגדולות האורבות לעם ישראל היושב בארצו היא סכנת השגרה. אחרי כמה דורות של ישיבה בארץ, יכול להיראות הקשר בין העם והארץ כקשר טבעי שבין כל אומה לארצה. חדשה לנו התורה בפרשת ביכורים: "הגדתי היום כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג), ובכל יום נראית ביאה זו כחדשה. יתרה מזאת, בכל דור אנו באים מחדש אל הארץ, וכל דור בא אל הארץ בדרך המיוחדת לו. דור אחד נלחם על הארץ, דור אחר התיישב בה, דור שלישי שומר על הקיים, ודור אחר מתמודד עם אתגרים חדשים.
ההיסטוריה דואגת לנו שנוכל לומר בפה מלא "הגדתי היום כי באתי אל הארץ", ואין הגדת היום דומה להגדה של שנה שעברה אף שמילותיה שוות. אף הכהן המבטא את הקשר שלנו לעבודת ה' משתנה בכל דור. אף הוא מתחדש, ובכל פעם אתגר חדש ובשורה חדשה בפיו. על כן אומר הכתוב "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (דברים כו, ג), שכן חייב הכהן להיות שייך אל הדור שבו הוא חי.
רעיון זה מבוטא אף במצוות ביכורים עצמה ובפירותיה המתחדשים. מיוחד הוא העץ העושה פרי, שאין גזעו מתחלף ופירותיו מתחדשים בכל שנה. אף האדם הרי הוא כעץ השדה, וכן העם נמשל לעץ, כמו שנאמר: "כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו סה, כב). היסודות והגזע נשארים קבועים, והפירות מתחדשים בכל שנה. יש המשך קבוע מאבותינו דרכנו אל הדורות הבאים, ויש "פירות" ומעשים המיוחדים לכל דור.
אמנם "הגדתי היום כי באתי אל הארץ" (דברים כו, ג) – ובכל יום ובכל שנה נראים הדברים כחדשים, אלא שמיד אנו מוסיפים: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג). אנו ממשיכים את אבותינו, ורק בזכות זה יש לנו את ייחודנו. פרשת ביכורים בונה אב לכל פרשת "והיה כי תבוא אל הארץ", ללמדנו את כוח ההתחדשות שבו אנו צריכים להשתמש בחיינו הפרטיים ובחיי האומה.
מעין זה מובא בספר "כמוצא שלל רב", בשם הרב מפוניבז', שהיה מדייק מהמילים "באתי אל הארץ" (דברים כו, ג): גם אם אתה ותיק בארץ ישראל ונולדת בה, אהב את ארץ ישראל אהבת נעורים תמידית והרגש כלפיה כאילו רק עתה הגעת לשם – "כי באתי אל הארץ". הרב מפוניבז' אף אמר: "בכל פעם שאני חוזר ובא לארץ ישראל, כולה חידוש בעיני, וכל כולי מתמלא התחדשות כאילו עוד לא ראיתיה מעולם".
